פרק ה

שאלה: איזה אוהל יעדיפו חיילים להקים בשבת, כשנאלצים לכך בשל נסיבות מבצעיות? האם מותר להרים אוהל ולהעבירו בשלמותו למקום אחר? האם מותר לאלתר מחסה באמצעות הנחת קרטון קשיח על גבי מסגרת קיימת? האם מותר לאחוז שמשונית מעליו, בכדי להצל על גופו? האם ניתן להקל בפריסת צילייה, הואיל ובנויה כגג בלא מחיצות? האם ניתן לפרוס מחדש צילייה שנפלה, כאשר במקום לקושרה ליתדות מייצבה באמצעות הנחת ג'ריקנים כבדים על שוליה? ומה דין פריסת רשת הסוואה על גבי רק"מ, או יריעת ברזנט על גג אביר וכד'?

תשובה: כתב הרמב"ם[1]: "העושה אוהל קבוע (שיש בגגו, או בשלושת טפחיו העליונים, רוחב טפח[2], ושדעתו או דרך העולם להעמידו למספר ימים[3]) חייב משום בונה, לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה ולא סותרין אוהל עראי, גזירה שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע", ומבואר בפוסקים[4] שאיסור זה חל אף על פריסת הגג בלא עשיית מחיצות, כל שנועד למחסה מפני החמה והגשמים וכד'.

כתבו האחרונים[5] שחידוש הדין באוהל הוא שלמרות שאינו קבוע כבנין, ואין חלקיו מחוברים זה לזה אלא באופן רפוי, ואף אינו מוקם אלא לתקופה קצרה יחסית, מ"מ מתחייב עליו. יתר על כן, הורו רבים מהפוסקים[6] שאע"פ שמותר לפתוח כיסא ושאר כלים מתקפלים בשבת, ואין בכך משום יצירה חדשה, מ"מ לענין יצירת אוהל לא נאמר היתר זה, ועל כן אין היתר להשתמש במטרייה בשבת, ומכאן שאף חל איסור לבנות אוהל מתקפל בשבת, גם כשאין בפתיחתו שום פעולת חיבור וקשירה. אולם מבואר באחרונים[7] שבאחיזת יריעה בידיים (בלא ייצוב עמודים וכד') אין משום יצירת אוהל, ומותר לסוכך על עצמו בדרך זו.

לפיכך יש להימנע מהקמת אוהלים ושאר מחסות, ואפילו כשבנייתם אינה מצריכה לחבר את חלקיהם באופן יציב וחזק, כל שכן שחל איסור להקימם כשבנייתם כוללת פעולות אסורות נוספות כתקיעת יתדות בקרקע, או קשירת חבלים בקשר בר קיימא. אולם אין מניעה לסוכך על עצמו באמצעות אחיזת יריעה וכד' מעליו, כל שאין לה כל שלד מייצב[8]. יתר על כן, נראה שאין איסור להעביר אוהל (כאוהל 'איגלו' וכד') בשלמותו ממקום למקום[9].

במקום צורך מבצעי יש להעדיף בניית אוהל מתקפל (שחלקיו מחוברים זה לזה באמצעות צירים, ללא צורך בפעולות חיבור, קשירה, ותקיעה באדמה) על פני שאר אוהלים, וכשאין הדבר מתאפשר, יש להעדיף בניית אוהל עראי, שדעתו ודרך העולם לבנותו לזמן קצר (כאוהל צוות או צילייה), על פני בניית אוהל קבע, שדעתו או דרך העולם לבנותו למספר ימים (כאוהל המגורים המצוי בבסיסי הקבע), שאיסורו מן התורה (אולם אם בשל כך יצטרך לתקוע יותר יתדות בקרקע ולקשור יותר קשרים, אזי פשוט שיש להעדיף את הבנייה הכוללת פחות איסורים).

בכל מקרה יש להשתדל לבנות את האוהל שלא כדרכו הרגילה, ועל כן במידת האפשר יפרסו תחילה את יריעות הצילייה באוויר ורק לאחר מכן יעמידו את העמודים תחתיהם[10] (ועיין עוד להלן פרק מ תשובות א-ב בענין סוגי הקשרים האסורים והמותרים בשבת).

עוד יש להוסיף שאין בכלל איסור זה פריסת יריעת מגן על גבי ציוד רגיש, או רשת הסוואה על גבי רק"מ (אף שפעמים פריסת יריעות אלה גוררת אגב כן יצירת חלל תחתיהם)[11], למעט אם נועדו ליצור חלל מקורה (כפי שמצוי לפעמים, שפורסים את רשת ההסוואה בכדי ליצור צל תחתיה), ברם, כמובן שאם הוצרכו לפורסם לצרכים מבצעיים, רשאים לשבת בצילם.

[1] פכ"ב משבת הכ"ז, ע"פ הגמרא (שבת קלח ע"א): "מנקיט אביי חומרי מתניתא ותני, הגוד והמשמרת כילה וכיסא גליין - לא יעשה, ואם עשה - פטור אבל אסור (לפי שהוא אוהל עראי). אוהלי קבע - לא יעשה, ואם עשה - חייב חטאת". וכן פסק השו"ע סימן שטו סעיף א.

[2] כן כתב הרמב"ם (שם הכ"ט): "כל אוהל משופע שאין בגגו טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור", וכן מבואר ברי"ף (שם נו ע"ב מדפי הרי"ף), וכן פסק השו"ע (שם סעיף ח, בניגוד לשיטת רש"י (שם ד"ה 'כילה') והרא"ש (שם פ"כ סימן ב)), ומבואר במשנה ברורה (שם ס"ק לב, לד) שכשאין בו רוחב טפח נחשב לאוהל עראי אפילו כשעשאו למספר ימים, ורק אם גם עשאו לקבע וגם יש בו רוחב טפח נחשב לאוהל קבע שחיובו מן התורה.

יש להעיר שע"פ זה היה ראוי במקום צורך מבצעי לבנות אוהל שאין בשלושת טפחיו העליונים רוחב טפח, שאז אין בו אלא איסור דרבנן. ברם, מאחר ומשמעות הדבר היא שהאוהל צ"ל צר וגבוה מאוד, אין אפשרות זו מעשית כל כך.

[3] ההבחנה בין אוהל עראי לקבוע אינה חלוטה, בפמ"ג (ריש סימן שטו) מבואר שבבניית הסוכה יש משום איסור תורה, הואיל ומעמידה ליותר משבוע, ומכאן הסיק בספר מנוחת אהבה (פכ"ג סעיף ח) שעד שמונה ימים נחשב עראי. ובמשנה ברורה (שם ס"ק לב, לה) ובשער הציון (שם ס"ק ו) כתב ש"כמה ימים" נחשב כקבע, וכן הורו למעשה בשמירת שבת כהלכתה (פרק כד סעיף א) ובארחות שבת (פ"ט סעיף א). לעומת זאת בשו"ת עטרת חכמים (סימן ו) חלק על כך ונקט שאוהל קבע נחשב דוקא כשמיועד לעמוד ימים רבים, ובשו"ת יביע אומר (ח"ח סימן נ) נסמך על שיטה זו לענין בניית סוכה ביו"ט במקום דחק ע"י גוי. כמו כן יש להוסיף שבביאור הלכה (סימן שיג סעיף ג ד"ה 'שאין נכנסים') מבואר שאין לחסום פתח במחצלת קנים וכד' לתקופה הארוכה מחודש ימים, לפי שנראה כמבטלה שם לסתום את הפתח ולהופכה לחלק מהקיר, משמע שפחות מחודש אינו נחשב קבע (ואפשר שיש לחלק בין ביטול פתח לבניית אוהל).

עוד יש להוסיף שמסתבר הדבר שניתן ללמוד מצורת הבנייה על אופי האוהל, שכן הדרך לבנות אוהל קבע גבוה ורחב יותר, מחומרים עמידים יותר, ותוך שימוש ביתדות משמעותיים וקשרים אמיצים, בעוד שאוהל עראי נבנה בדרך כלל לצורך לינה, ומשתמשים בו בטכניקה שמאפשרת לפרקו במהירות ובקלות. אכן נראה פשוט שהבונה אוהל קטן למספר ימים, נחשב כבונה אוהל קבע ומתחייב מן התורה, למרות שבדרך כלל רגילים לבנות אוהל כזה ליום-יומיים.

[4] משנה ברורה סימן שטו ס"ק יז, כ, ועוד.

ואגב יש להוסיף שנפסק בשו"ע (סימן שא סעיפים מ-מא, ע"פ הגמרא בשבת קלח ע"ב): "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אוהל", וא"כ יש להימנע בשבת מחבישת כובעי מצחייה, או שאר כובעים בעלי שוליים רחבים, כל שחובשם לשם צל ושיש בהם רוחב טפח (כ-8 ס"מ), (אלא שיש להעיר שרוב הכובעים אינם בעלי שוליים רחבים כל כך). ברם, למעשה חיילים השוהים בשדה בתנאי שרב, שאין ברשותם כובעים קצרי שוליים, רשאים להקל בכך, שהרי השהייה בשדה בלא מחסה בתנאים כאלו עלולה להוות סכנה, על כן יש להסתמך במצבים אלה על שיטת רש"י (שם) שבאר במסקנת הסוגיה שהאיסור הוא דוקא ביציאה בכובע לרשות הרבים, ומחשש שייפול מראשו ויבוא לטלטלו בידיים ד' אמות (וכמבואר באליה רבה שם ס"ק עא, ועיין גם בב"ח (שם אות יח) שבמקום שנהגו כשיטת רש"י, ימשיכו כמנהגם).

[5] עיין פני יהושע (סוכה טז ע"ב ד"ה 'פרסו') שכתב: "דעיקר החילוק שבין בנין לאוהל, היינו דלשון בנין שייך בבנין קבוע שמתקיים לימים רבים, משא"כ אוהל לגבי בנין הוי בנין עראי, אלא דאפילו הכי חייב משום תולדה דבונה, כיון שדרך אוהל בכך". ובספר אבן האזל (שבת פ"י הי"א) באר שעיקר מלאכת בונה בחיבור גמור וקבוע של מרכיבי הבית, ועל כן בניית אוהל שאינה בחיבור גמור, אינה אלא תולדת מלאכה זו. וראה משנה ברורה (סימן שטו ס"ק א) שכתב: "דהעושה אוהל קבע, כגון שפורס מחצלת או סדינין וכיו"ב לאוהל ועושה אותן שיתקיים, אף שאין זה בנין ממש, חייב משום בונה, דעשיית אוהל הוא תולדת בונה", וכן מבואר בשער הציון (שם ס"ק ב) שגם כשקושר את יריעות האוהל בקשר 'עניבה', מ"מ מתחייב מן התורה, כל שדעתו שיתקיים לזמן רב, ואף הוסיף בשם הפמ"ג שגם בלא קשירה כלל, כל שפורס לזמן מרובה, הוי אוהל קבע.

כל זאת בניגוד לשו"ת עטרת חכמים (או"ח סימן ו) שנקט שאף על אוהל אין מתחייבים אלא כשחיברו באופן אמיץ ויציב על דעת שיעמוד ימים רבים.

[6] כן כתב הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן ל) שיש במטרייה איסור תורה, וכן מובא בביאור הלכה (סימן שטו סעיף ח ד"ה 'טפח') ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן מג) בשם רבים מהאחרונים, ונראה הטעם, לפי שעיקר צורת האוהל, כמחסה מפני החמה והגשמים, אינה קיימת.

אמנם החת"ס (ח"א סימן עב) חלק על הבנה זו וטען שאין לאסור בנייה שעומדת כל העת לפירוק, מה גם שאין דרך אוהל להיות מיטלטל. ואף החזון איש (סימן נב אות ו) כתב שפתיחת מטרייה אינה שונה מהיתר פתיחת כיסא מתקפל או סגירת גגון נייד מעל הסוכה. אולם למעשה כתב החזו"א שמאוד יש להחמיר בכך בשל עובדין דחול, הגורם פירצה לחילול שבת, ורק הקל בגגון המקובע למקומו, כגגון עגלה וכד', לפי שדומה יותר לכיסא מתקפל. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ד סעיפים יג, טו) שחל איסור לפתוח מטרייה בשבת, אך ניתן להקל בפתיחת גגון או שמשיית גינה, לפי שקבועים במקומם.

[7] כן הוכיחו התהלה לדוד (סימן שטו ס"ק ט) והחזו"א (שם אות ב דין ז) מדברי הגמרא (שבת מג ע"ב): "אמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא שילא מרי, מת המוטל בחמה - באים שני בני אדם ויושבין בצידו, חם להם מלמטה - זה מביא מיטה ויושב עליה. וזה מביא מיטה ויושב עליה. חם להם מלמעלה - מביאים מחצלת ופורסין עליהן. (לאחר מכן) זה זוקף מיטתו ונשמט והולך לו, וזה זוקף מיטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה", הרי שאין מניעה מאחיזת יריעה בידיים, למרות שיוצר בכך מחסה מפני החמה, וכן מבואר באריכות בשו"ת יביע אומר (ח"ז סימן נה) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ד), ושונה הדבר מהמנהג להימנע משימוש במטרייה, שכן יש לה תוכן של אוהל אף בלא האחיזה בה.

[8] יש לציין שכתבו הפוסקים (עיין רמב"ם פכ"ה משבת ה"ו, משנה ברורה סימן שח ס"ק לה, ביה"ל שם סעיף י ד"ה 'אין ניטלין') שחל איסור מוקצה על חלקי מבנה כדלתות הבית וכד', הואיל ויוחדו רק לצורך חיבור לבית ולא לכל שימוש אחר, וע"פ זה שמענו מהגר"א נבנצל (הלכס"ד ח"ו עמוד 37) שחל איסור מוקצה מחמת גופו על חלקי אוהל, ולעומתו דעת הגר"ד ליאור (שם) שדוקא יתדות האוהל המיועדות לחיבור לקרקע נאסרות, אך לא היריעות. ומ"מ נראה שניתן להשתמש ביריעות לצורך מחסה כעין אוהל, שכן אין הדבר חורג מיעודן המקורי.

[9] עיין שו"ת נודע ביהודה (שם) שאסר משום מראית עין אף שימוש במטרייה שפתחה מבעוד יום, ואמנם בסוף דבריו שם הסתפק שמא מעיקר הדין חל איסור להשתמש בה בשבת מאחר ובהרמתה יוצר אוהל, ברם, נראה מלשונו שם שדוקא במטרייה יש לדון כך, מצד שאפשר שכל עוד לא הרימה אינה אוהל, ודומה לדין כובע רחב שוליים (ראה שו"ע סימן שא סעיף מ), אך באוהל גמור אין לראות את העברתו ממקום למקום כיצירה חדשה של אוהל (וכ"כ בספר אורחות שבת פ"ט הערה ס). ויש להוסיף שלא שמענו מחמירים לנייד עגלה שגגונה פתוח מטעם יצירת אוהל חדש בהגיעה ליעדה (אם כי אפשר שדינה קל יותר, הואיל ועשויה לכך).

[10] כן מצינו בשו"ע (סימן שטו סעיף ג, ע"פ הגמרא ביצה לב סוף ע"ב): "מיטה, כשמעמידים אותה, אסור להניח הרגליים תחילה ולהניח עליהם הקרשים, אלא ישים הקרשים תחילה באוויר, ואחר כך הרגליים תחתיהם", כלומר, כל שדרך הקמתו דומה לבניית אוהל, שמציב דפנות ומעליהם כיסוי, יש להקימו בשינוי ולהעמיד תחילה את הכיסוי באוויר ורק לאחר מכן להציב את הדפנות תחתיו.

אמנם מקורות אלה עוסקים דוקא בדברים שמיועדים לשימוש מעליהם, שמאחר ונראים כאוהל, שנוצר חלל תחתיהם, חייבו להקימם בשינוי. אולם מבואר בחזו"א (שם דין יא) שכן הדין אף כשיוצר אוהל לשימוש באווירו, ומפורש הדבר ברש"י ובתוס' (שבת מג ע"ב) לענין מת המוטל בחמה, שבאים שני בני אדם ויושבין בצידו, ותחילה מביאים מיטות לישב עליהם, לאחר מכן מביאים מחצלת ופורסין עליהן, ולבסוף מחברים את המחצלת למיטתם ומסתלקים, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה, ובארו טעם ההיתר לפי שבונה מלמעלה למטה, והלא שם האוהל נועד לצורך אווירו.

ברם, מדברי הגר"א (סימן תקב סעיף א) עולה שאין היתר בניית אוהל ממעלה למטה מועיל לאוהל גמור שנועד לשימוש באווירו, ואפשר שלמד בסוגיה הנ"ל שרק במקום צער (כמבואר שם שישבו בחמה) התירום בכך. עוד אפשר שהגר"א למד בסוגיה הנ"ל כרמב"ם (פכ"ו משבת הכ"ב) והשו"ע (סימן שיא סעיף ו) שכל אחד מהם מתכסה בפני עצמו ביריעה שצידה אחד על הקרקע והשני על ראשו, ומשמסתלקים עם מיטותיהם נמצאות היריעות נוגעות זו בזו מעל המת ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת. וא"כ אפשר שדין זה אינו מבוסס על יסוד דין 'ממעלה למטה'.

לפיכך, למרות שהפוסקים לא הזכירו היתר זה לענין אוהל שנעשה לשימוש באווירו, ודאי שבמקום צורך מבצעי המחייב בניית אוהל, יש להשתדל לכל הפחות לבנותו בשינוי זה.

[11] כן מוכח מדברי השו"ע (סימן שטו סעיף ז) שכתב: "מותר להניח ספר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן", ובאר הרמ"א: "הואיל ואין צריך לאוויר שתחתיהן", והוסיף המשנה ברורה (שם ס"ק לא): "מזה הטעם שרי לפרוס מפה על השולחן וקצות המפה תלויות למטה מן השולחן מכל צד כו', דאין בזה משום אוהל כיון דאין צריך לאוויר שתחת השולחן".