פרק ה

שאלה: כיצד ינהג חייל (המשרת בבסיס שעל חייליו לא חל 'פטור תחומין במחנה'[1]) שהלך ליישוב הסמוך לבסיסו, וכשהגיע לשם הוברר לו שטעה ויצא אל מחוץ לתחום?

תשובה: נפסק בשו"ע[2]: "מי שהוציאוהו חוץ לתחום ליסטים או רוח רעה או שאר כל אונס, או ששגג ויצא, אין לו אלא ד' אמות[3] כו', נתנוהו עובדי כוכבים חוץ לתחום בדיר, או בסהר ומערה (הראויים לדירה), או בעיר אחרת מוקפת חומה לדירה, או שנאנס בשאר אונס, או ששגג ויצא חוץ לתחום ונכנס לאחד מאלו, ונזכר והוא בתוכו (כלומר, רק לאחר שנכנס, נודע לו הדבר), מהלך את כולו", וא"כ חייל היוצא בטעות אל מחוץ לתחום והוברר לו הדבר לאחר שכבר נכנס למיתחם מיושב[4], רשאי להלך את כולו, אך אם הוברר לו הדבר קודם לכן, בעת היותו בשטח פתוח, אינו רשאי לצאת מד' אמותיו.

אכן יש להוסיף שמבואר ברמ"א[5] (לענין המפליג בספינה אל מחוץ לתחום שיש לו רק ד' אמות, והוא הדין לענינינו): "מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה מכח גשמים שיורדים עליו, או שחמה זורחת עליו, או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר (שאין לו מחסה קרוב יותר), הוה ליה כל העיר כד' אמותיו, וכיון דעל על", ומבואר במקום אחר בשו"ע[6] שמייעצים לו להיכנס לעיר בדרך זו.

לפיכך חייל (המשרת בבסיס שעל חייליו לא חל 'פטור תחומין במחנה') שהוברר לו שיצא בטעות אל מחוץ לתחום, אינו רשאי לצאת מד' אמותיו, או במידה ונכנס למיתחם מיושב, אינו רשאי לצאת חוצה לו (למעט, כמובן, אם נצרך לכך מסיבות מבצעיות, או שהעדרותו מהבסיס תגרום לחיפושים נרחבים אחריו, או שתנאי מזג האוויר אינם מאפשרים לשהות שם). ברם, למעשה מייעצים לו שלכשיוצרך לנקביו (ואין אפשרות להתפנות במקום אחר) ישוב לתוך התחום לצורך זה, וממילא נחשב שלא יצא.

[1] עיין בתשובה ג.

[2] סימן תה סעיפים ה-ו, ע"פ המשנה בעירובין פ"ד מ"א.

[3] עיין שו"ע סימן שצו סעיף א שנותנים לו לפניו שטח של ד' על ד' אמות, ואילו הרמ"א שם כתב שנותנים לו ד' אמות לכל רוח, דהיינו בסה"כ שטח של ח' על ח' אמות.

[4] ראה משנה ברורה סימן תה ס"ק כב. ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה 'מוקפת חומה') שבשעת דחק רשאי אף לסמוך על שיטת הראשונים המקילה שאף הנכנס למיתחם מיושב שאינו מוקף, רשאי להלך בכולו.

[5] סימן תד, ע"פ הגמרא בעירובין מא ע"ב.

[6] סימן תו: "מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, שאין לו אלא ד' אמות, והוצרך לנקביו, יכול לצאת מהם עד שימצא מקום צנוע לפנות, ועצה טובה לו שיתקרב בצד תחומו, שאם לא ימצא מקום צנוע עד תחומו - יכול ליכנס, ולאחר שנכנס הוי כאילו לא יצא, כיון שנכנס ברשות. אבל אם מצא מקום צנוע קודם, לא יכנס אלא יפנה שם, ויתרחק ממקום שנפנה עד שיכלה הריח, ושם יש לו ד' אמות. ואם נתרחק מהריח ונכנס בתחומו, כאילו לא יצא כו'. זה שאמרנו בהוצרך לנקביו, י"א אפילו לקטנים, וי"א דוקא לגדולים" (ופסקו האחרונים כדעה אחרונה).