פרק א

שאלה: כיצד יְחַשְּׁבוּ חיילי בסיס את תחום השבת שלהם?

תשובה[1]: נאמר[2]: "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", מכאן שאסור לצאת בשבת אל מחוץ לתחום השביתה. ושנינו[3]: "מי שבא בדרך וחשכה לו כו' ואמר שביתתי במקומי - זכה לו מקומו אלפיים אמה (כקילומטר בקו אווירי[4]) לכל רוח", אלא שהואיל ומרחב תחום השבת המותר בהליכה הוא כמרובע סביב מקום שביתתו, ממילא נמצא שהולך לכל צד 2000 אמה, ואילו לזוויות רשאי ללכת עד 2800 אמה. כמובן שכל היתר ההליכה במרחב זה הינו ללא טלטול שום חפץ עימו, שהרי חל איסור לטלטל חפצים למעלה מד' אמות בשטח שאינו מעורב.

לצורך חישוב תחום השבת, יש להגדיר תחילה את גבולות מקום השביתה, דהיינו: השובת בשטח פתוח יקבע את מסגרת מקום השביתה בד' על ד' אמות שסביבו[5], השובת במבנה בודד או במתחם עראי שאינו מוקף מחיצות יחשב את התחום מהמבנה שדר בו, ואילו השובת במקום יישוב קבע[6] יקבע את מקום השביתה ע"פ קו מחיצות היישוב (ובמידה שהוא ללא היקף גדר כשרה או צורת הפתח, יקבע את מקום שביתתו ע"פ קו הבתים הקיצוניים).

ברם, לרוב לא די בכך, שכן יש לִתְחוֹם את מקום השביתה בצורה של מסגרת דמיונית מרובעת, ובדרך כלל קו הבתים או קו המחיצות אינו מרובע, לפיכך קובעים מרובע דמיוני המכיל את כל שטח היישוב, ורואים את כל השטח כאילו הוא מלא בתים[7]. יחד עם זאת יש להוסיף שנאמר בגמרא[8]: "בא לרבעה (כלומר, לקבוע לעיר מסגרת דמיונית מרובעת) - מרבעה בריבוע עולם (כלומר, רוחותיה יחושבו במקביל לרוחות העולם), נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם". אלא שמבואר בסוגיה[9] שכן הדין דוקא ביישוב שאין לו צלעות ישרות, שאז יש ל'רבעו' ע"פ רוחות העולם, וממילא אף תחום השבת יחושב על דרך זו (כך שניתן יהיה להתרחק מהיישוב צפונה רק 2000 אמה)[10], לעומת זאת עיר או מבנה שצלעותיהם ישרות (וי"א[11] שאפילו יש להם רק צלע אחת ישרה) יחושבו ע"פ צלעותיהם (כך שאם יש להם צלע ברוח צפון מערב, ניתן יהיה להתרחק מהם לצפון מערב 2000 אמה, ואילו לצפון ניתן יהיה ללכת עד 2800 אמה), ומבואר באחרונים[12] שאף השובת בשטח פתוח אינו 'משועבד' לרוחות העולם, ויהיה רשאי להחליט לעצמו מהו ריבוע מקום שביתתו, וע"פ זה להיכן יוכל ללכת 2000 אמה ולהיכן 2800.

לאחר שנקבעה מסגרת מקום השביתה, יש למדוד ממנה אלפיים אמה לכל רוח, כך שתיווצר מסגרת דמיונית מרובעת רחבה שמרחק צלעותיה 2000 אמה מצלעות מקום השביתה, ומרחק זוויותיה 2800 אמה מזוויות מקום השביתה, ובכל מרחב זה מותר להלך.

לסיכום, לצורך חישוב תחום השבת, יש להגדיר תחילה את גבולות מקום השביתה בצורה של מסגרת דמיונית מרובעת, דהיינו: א. השובת בשטח פתוח (בלא מבנה או היקף מחיצות) יקבע את מסגרת מקום השביתה בד' על ד' אמות שסביבו. ב. השובת במבנה בודד או במתחם עראי שאינו מוקף מחיצות יחשב את התחום מהמבנה שדר בו. ג. השובת במקום יישוב קבע או במתחם עראי המוקף מחיצות יקבע את מקום השביתה כמרובע דמיוני המכיל את כל שטח היישוב (לצורך קביעת מרובע זה יש לסקור תחילה את גבולות היישוב ע"פ קו מחיצותיו, ובמידה שהוא ללא היקף גדר כשרה או צורת הפתח, ע"פ קו הבתים הקיצוניים. לאחר מכן, במידה שצלעות שטח היישוב ישרות, יש לקבוע את המרובע הדמיוני ע"פ כיוון צלעות היישוב, ואילו אם צלעותיו אינן ישרות יחושבו רוחותיו במקביל לרוחות העולם, צפונו לצפון העולם ודרומו לדרום העולם).

לאחר שנקבעה מסגרת מקום השביתה, יש למדוד ממנה אלפיים אמה (960 מטר בקו אווירי) לכל רוח, כך שתיווצר מסגרת דמיונית מרובעת רחבה שמרחק צלעותיה 2000 אמה מצלעות מקום השביתה, ומרחק זוויותיה 2800 אמה (1344 מטר) מזוויות מקום השביתה, ובכל מרחב זה מותר להלך, והוא הנקרא 'תחום שבת'. (יש לציין שגם אם מרחב זה כולל בתוכו חלק מעיר מוקפת מחיצות, מ"מ אינו רשאי להלך בכולה, אלא רק בתחום המרחב הנ"ל[13]).

[1] בגלל אופיו התמציתי של חיבור זה, הבאנו רק את עיקרי הדינים בנושא רחב זה, ומבלי לציין את רוב המקורות, ליתר הרחבה עיין בספר הלכה כסדרה ח"ד פ"י, בספר זכר צבי להרמ"ש בלייכר, בשנתון תחומין ריש ח"ה, ובקונטרס אל יוציא להר"י שילה.

[2] שמות טז כט.

[3] עירובין פ"ד משניות ז-ח.

[4] 960 מטר ע"פ הגר"ח נאה ו-1152 מטר ע"פ החזון איש.

יש להעיר שאופן מדידת התחום הינו מורכב ומכיל פרטים רבים עד שקבעו חז"ל (שם נח ע"ב) "אין מודדין (תחומין) אלא מן המומחה", ועיין באריכות בתחומין (ח"ה עמ' 24-30) שכעיקרון המדידה ע"פ חז"ל מקבילה למדידה בקו אווירי על פני מפה, אלא שקיימים לעיתים פערים של עד 4%, ועל כן בשטח מישורי ניתן למדוד את המרחק בקו אווירי, ואילו בשטח מחורץ יש לקחת בחשבון סטייה של כ-40 מטר לכל היותר.

[5] ויש מקילים שרשאי להלך ח' על ח' אמות (כלומר, ד' אמות לכל רוח), עיין רמ"א סימן שצו סעיף א ובמשנה ברורה שם ס"ק ט.

[6] ליישוב נחשב מתחם המכיל לפחות שלוש חצרות שבכל אחת לפחות שני מבני קבע, כאשר המרחק בין כל מבנה קבע למשנהו אינו עולה על 35 מטר.

עוד יש להוסיף שבמקרים רבים נידונות שתי שכונות (שבכל אחת מהן שלוש חצרות של שני בתים) כשכונה אחת, והתחום מחושב ע"פ מרחבם הכולל. כך יהיה דין שכונות המרוחקות זו מזו פחות מ-140 אמה, וכך יידונו שתי שכונות ש'ריבועיהן' מובלעים זה בזה. יתר על כן, מצינו ששני כפרים שהמרחק ביניהם פחות מ-280 אמה, וכפר שלישי ממוקם בתוך אלפיים אמה מהם וכנגד אמצע חלל זה, רואים אותו כממוקם ביניהם וכל משולש הכפרים נידון כמתחם אחד.

[7] אכן, לרוב אין צלעות מקום השביתה שוות, וממילא המרובע הדמיוני שמתקבל אינו ריבוע (בעל צלעות שוות) אלא מלבן וכד', ועל דרך זו אף מסגרת תחום השבת תהיה בעלת צלעות שונות, כך דרך משל, מסגרת תחום השבת של יישוב ששטחו 500X1000 אמה תהיה 4500X5000 אמה.

כמו כן יש להעיר שכתב הרמ"א (סימן שצח סעיף ה): "יש אומרים שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית, אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים (כ-35 מטר) ומתחילין, וכן נראה לי להקל", וכתב ערוך השולחן (שם סעיף א) שאמנם נחלקו הטור והרמב"ם בדין זה, אך מאחר ודין תחומין הוא מדרבנן, ניתן לנהוג כדעת הטור.

[8] שם נו ע"א, וכן פסק השו"ע סימן שצח סעיף ג.

[9] שם נה ע"א, וכן פסק השו"ע שם סעיף א.

[10] ועיין נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן נא) שהביא מהפרישה (שם אות א) בשם רבינו יהונתן שרשאים בני העיר להסכים ביניהם שריבוע העיר יחושב בדרך אחרת, ולאו דוקא ע"פ רוחות העולם, ונראה לפי שעיקר הדבר בכך שלא יתכן שחלק מבני העיר יחשבו את תחומם בשונה משאר בני העיר, ועל כן ככלל נקבע שיש לרבע ע"פ רוחות העולם, אולם ניתן גם לסכם אחרת. ברם, החזון איש (סימן קי ס"ק כג) חלק על כל חידוש זה, ובאר את דברי רבינו יהונתן באופן אחר.

[11] ראב"ד, מובא ברשב"א שם נה ע"א, וכן הורה החזו"א (שם).

יש להעיר שנושא מורכב זה של חישוב ריבוע עיר שיש לה מאפיינים חלקיים של ריבוע, הינו נתון לדיונים ומחלוקות מרובים, ברם, למעשה ברוב המקרים אין גבולות העיר ישרים, וממילא אין נפקותא לדיון זה.

[12] חזו"א שם ס"ק כד ד"ה 'הנותן'.

[13] ראה בגמרא שם ס ע"ב - סא ע"א, ובשו"ע סימן תח סעיף א.

אמנם שונה הדין במקרה שכל היישוב מובלע בתוך התחום, שאז הוא נידון כד' אמות בלבד, וממילא במקרה זה תחום השבת מתרחב הרבה יותר (כך למשל, אם במרחק 400 אמה מנגד מקום השביתה, יש מוצב שאורכו 400 אמה, הרי הוא נידון כד' אמות, וממילא את שארית התחום יש לחשב מעבר למוצב זה), אולם יש להעיר שבפרטי ענין זה נחלקו רבים, ועל כן הנצרך להישען על דין זה, ייוועץ במורה הוראה.