פרק יח

שאלה: מהי כמות היין שעל המקדש לשתות? והאם אף שאר המסובים מחויבים בכך?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש, המקדש וטעם מלוא לוגמיו, יצא, ואם לאו, לא יצא" (ורק לענין ארבע כוסות של ליל הסדר, הדין לשתות כל הכוס או לכל הפחות רובה[2]). והעירו ראשונים[3] שאין הכוונה למלוא כל הפה, אלא די בכדי מילוי לחי אחת.

וכן פסק השו"ע[4]: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלוא לוגמיו, והוא רובו של רביעית[5]", ברם, יש מן האחרונים[6] שכתבו שבשעת דחק ניתן לצאת ידי חובת קידוש אף בטעימה בעלמא, ופירוש הגמרא שכל שלא טעם כמלוא לוגמיו לא יצא ידי המצוה כתיקונה.

עוד מבואר בשו"ע[7]: "אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלוא לוגמיו, יצא, ואין שתיית שנים מצטרפת למלוא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם (משום חיבוב מצוה[8]). ויש אומרים דכיון שבין כולם טעמו כמלוא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם".

א"כ, לכתחילה צריך המקדש לשתות מן היין כשיעור מלוא לוגמיו, ושאר המסובים יטעמו ג"כ מעט מן היין[9], אך בדיעבד, כגון שהמקדש הוזעק לצאת לאלתר למשימה דחופה, או כגון שאינו בקיא בדין זה, יוכל אחד המסובים לשתות מן היין כשיעור, ובכך יצאו כל המסובים ידי חובה[10].

הוסיפו האחרונים[11] שבמקום דוחק, כגון שלאחר שטעם מן היין נוכח המקדש שהיין חריף ביותר ואין ביכולתו לשתות ממנו כמלוא לוגמיו, ניתן אף להסתפק בצירוף שתיית שאר המסובים כך שבין כולם ישתו כשיעור, ובלבד שלא תארך השתיה כולה יותר מכדי אכילת פרס (כארבע דקות), ויש מקילין[12] אף כשהשתיה אורכת זמן רב יותר.

[1] פסחים קז ע"א.

[2] ראה סימן תעב סעיף ט.

[3] תוס' שם ד"ה 'ואם טעם' ועוד ראשונים, ע"פ הגמרא (יומא פ ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל, לא מלוא לוגמיו ממש, אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו. והא אנן תנן מלוא לוגמיו? אימא כמלוא לוגמיו".

[4] סימן רעא סעיף יג.

[5] ועיין משנה ברורה (שם ס"ק סח) שכתב (ע"פ הר"ן פסחים כב ע"ב מדפי הרי"ף) ששיעור מלוא לוגמיו נקבע ע"פ האדם, ומ"מ אף אדם מגודל שמלוא לוגמיו מכילים יותר מרביעית אין צריך לשתות אלא רביעית (שלא שייך לחייבו יותר מכדי שיעור הכוס עצמה). ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה 'והוא רובו') שהסתפק לגבי אדם קטן גוף אם רשאי להסתפק במלוא לוגמיו למרות שהם פחות מרוב רביעית, ובחזון איש (סימן לט סוף ס"ק טז) פסק שיסתפק במלוא לוגמיו, וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק מח סעיף ט).

[6] עיין ערוך השולחן (שם סעיף לז), שו"ת אור לציון (ח"ב פ"כ תשובה ז), וילקוט יוסף (סעיף לז ובאריכות בהוספות שבסוף הספר), שלמדו כן מדברי הב"י שאם נשפך הכוס, יצא ידי חובה אף בלא לשתות, ובאר הגמרא שכל שלא שתה כמלוא לוגמיו לא יצא ידי חובתו, היינו ידי חובת המצוה כתיקונה, ואמנם בשו"ע (שם סעיף טו) הורה להביא כוס אחרת, אולם יש לומר שכתב כן בכדי לקיים המצוה כתיקונה.

יש להעיר שלדרכם של הפוסקים הנ"ל היה ניתן לצאת אף בלא טעימה כלל, אולם בלשונם משמע שיש להצריך לכל הפחות טעימת משהו.

[7] שם סעיף יד.

[8] עיין ילקוט יוסף שם סעיפים לח-לט. ועיין עוד משנה ברורה (שם ס"ק עא) שאם יש בידם כמות יין מצומצמת, מוטב שישתה המקדש כמלוא לוגמיו ושאר המסובים לא ישתו כלל, וישמרו את שארית היין לקידוש היום ולהבדלה.

[9] לכתחילה אף שאר המסובים צריכים להקפיד על שתייה מכוס שיש בה רביעית ושאינה פגומה, ועל כן נהגו לשתות מכוס הקידוש עצמה הואיל ובכך נחשבים כולם כשותים כאחד (ואם אין בכוס בכדי שתיית כולם, יוסיף המקדש על היין שבכוס לאחר שישתה ממנו), אולם אם יש קושי בדבר (כגון שהמסובים מקפידים שלא לשתות מכוס ששתה בה אחר, או כגון שהם רבים והשתייה מכוס הקידוש תארך זמן רב), אזי לאחר הקידוש ימזוג המקדש מכוסו לכוסות שאר המסובים, ואמנם לכתחילה ימזוג להם קודם שיטעם (בכדי שלא יהא היין פגום), אך אם חושש שלאחר המזיגה לא תשאר בכוס רביעית יין, ישתה המקדש תחילה ורק לאחר מכן ימזוג לכוסותיהם. עוד ניתן במצבים אלה למזוג לכל אחד קודם הקידוש כוס בפני עצמו. אכן, בכל מקרה שבשעת הקידוש אין לפני שאר המסובים כוס ראויה (שיש בה רביעית ואינה פגומה), אזי הינם טפלים למקדש ואסור עליהם לטעום ממנה קודם שישתה המקדש. עיין בכל זה בשו"ע שם סעיפים טז-יז ובשמירת שבת כהלכתה פרק מח סעיף יא. 

[10] אלא שצריך להקפיד לשתות מכוס הקידוש. אולם אם לא מתאפשר הדבר, כגון שמשתתפים בסעודה קצינים בכירים, ואין דרך כבוד לגשת לשולחן המקדש ולהשלים את השתייה מכוסו, וחושש שהמקדש אינו בקיא בדין זה, ראוי שיכין מראש רביעית יין לפניו ויקדש בלחש עם המקדש וישתה כשיעור מן היין שלפניו (ובדוחק ניתן אף לצאת בשתייה מכוס היין שהיתה לפניו בלא שיקדש בלחש עם המקדש, ולסמוך על כך שהקידוש חל על כל היין שנמצא על השולחן, וכעין שכתב המג"א (שם ס"ק לב) שכשנשפך היין ניתן להסתפק בטעימה מיין אחר, "דכיון שקידש על היין וטעם, אע"פ שלא טעם מאותו הכוס, יצא, דהא כשיש כוסות אחרים לפני המסובין (בזמן הקידוש) אין צריך לשתות מכוס המקדש, א"כ הוא בעצמו נמי יצא בכוס אחר").

[11] משנה ברורה סימן רעא ס"ק עג.

[12] עיין שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יח אות ו) שכתב שהמג"א (סימן תרכא ס"ק ג) באר שטעימת הכוס אינה אלא משום גנאי שלא יאמרו שלא לצורך היא ברכה זו, וע"פ זה היה נראה שלכך הצריכו למקדש לשתות שיעור חשוב, וא"כ כשכל אחד מהמסובים טועם מעט, ניכרת חשיבות הכוס אף כשאין שותים שיעור חשוב. ועיין עוד ילקוט יוסף (סימן רעא הערה מח) שהביא עוד חולקים בדבר (מה גם שכפי שהתבאר, יש מן האחרונים שכתבו שבשעת דחק ניתן לצאת אף בשתיית פחות ממלוא לוגמיו).