'תל המתלקט'

כ.  מדרון תלול ('תל המתלקט') שזווית שיפועו גדולה מ- 25 מעלות, נידון כמחיצה, ואילו מדרון שזווית שיפועו קטנה יותר נידון כקרקע מישורית.

לאור זאת טרסה, סוללת עפר, או גרם מדרגות, המתנשאים בתוך ארבע אמות (24 טפחים, כשני מטר^[1]) לגובה עשרה טפחים (80 ס"מ^[2]), חשובים כמחיצה[3]. לעומת זאת מדרון שגובהו עשרה טפחים אך חלקו מתון וחלקו תלול, אינו נידון כמחיצה.

כא.  חלקי מדרון תלולים שביניהם מדרון מתון אינם מצטרפים זה לזה אא"כ אורך המדרון כולו (בקו אווירי) אינו עולה על ארבע אמות, ויש מצריכים שבין חלקי המדרון התלול יהיו פחות מארבעה טפחים[4].

כב.  תל המתלקט נחשב כמחיצה אחת משופעת, ממילא אין דין רה"י חל אלא בראש המדרון, אולם אם יש במדרון קטע מתון ברוחב ארבעה טפחים, אותו מקום מחלק את המדרון לשתי מחיצות נפרדות, וממילא אם גובה המדרון התחתון עשרה טפחים, חל דין רה"י כבר מראש המדרון התחתון[5].

כג.  כשמציבים מחיצה בסמוך לתל המתלקט, יש למקמה בסמוך למרגלות התל, שכן התל הינו כעין קיר נטוי ושֵם המחיצה חל מתחילת השיפוע.

כד.  הסתמכות על תל המתלקט מצריכה זהירות יתרה, שכן לרוב אין השיפוע אחיד וישנם מדרונות שחלקם אינם נידונים כמחיצה וממילא מהווים פרצות העלולים לפסול את סגירת כל אותה הרוח[6].

[1] 1.92 מטר לשיטת הגר"ח נאה, ו-2.3 מטר לשיטת החזו"א.

[2] 80 ס"מ לשיטת הגר"ח נאה, ו-96 ס"מ לשיטת החזו"א.

[3] רמב"ם פי"ד משבת הט"ז: "תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות הרי הוא רה"י, ואם זרק מרה"ר ונח על גביו, חייב".

[4] בענין ביטול מחיצה שלא הוקפה לדירה (בכדי לחזור ולבנותה לשם דירה), כתב הרמ"א (סימן שנח סעיף ב, בשם תרוה"ד): "ואם קשה עליו לפרוץ הכותל, י"א דיכול להניח עפר אצל הכותל משני צדדיה עד שיתמעט הכותל מגובה עשר, ורוחב העפר רחב מארבע באורך עשר אמות באורך הכותל". ואילו הגר"א חלק על כל היתר זה וטען שמאחר שקי"ל שתל ה' ומחיצה ה' מצטרפים לי' טפחים, באותה מידה אף העפר שיניח סמוך לחומה לא יבטלה, אלא יצטרף אליה. וכן כתב הביה"ל (שם ד"ה 'ואם קשה'): "ואפשר היה לומר דלתרוה"ד מיירי הגמרא דוקא היכא דהגידוד אינו יוצא מחוץ למחיצה ברוחב ארבעה טפחים, דליכא שם דריסת רגלי בנ"א ולהכי מצטרף למחיצה, אבל ג"ז אינו, דהא קי"ל בשבת דף ק' תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות חשיב כמחיצה גמורה, ובנידון דידן מקרקע הקרפף עד ראש החומה ליכא ד' אמות והוי מחיצה גמורה", דהיינו מסקנת הביה"ל שהואיל ובעפר ובכותל יחד ישנם י' טפחים ברוחב ד' אמות, חשיב מחיצה.

לעומת זאת החזון איש (סימן קיא ס"ק ד) כתב שכשיש באמצע המדרון משטח רחב ד' טפחים הראוי להילוך, בטל ממנו דין תל המתלקט, ובפשטות כן נקט תרוה"ד הנ"ל.

[5] עיין רש"י שבת ק ע"א: "תל המתלקט - שהוא מדרון, והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה עשרה מתוך ארבע אמות - הרי הוא כאילו זקוף כולו, והוי רשות היחיד במקום גובהו, ואם זרק מרשות הרבים ונח על גביו – חייב". וכתב המהרש"ל (שם): "פירוש, ממקום שיגיע שיפועו לעשרה, משם והלאה אם יש ד' על ד' הוי רה"י. אבל מלשון הרמב"ם (שכתב בפי"ד משבת הט"ז: "תל המתלקט גובה י' טפחים מתוך אורך ד' אמות הרי הוא רה"י, ואם זרק מרה"ר ונח על גביו, חייב") משמע כפשוטו שהתל גופו נעשה רה"י. וצ"ע".

[6] חזון איש סימן קיא ס"ק ד: "לפיכך כשבאין להתיר את העיר על סמך הר זקוף המתלקט י' מתוך ד', צריך זהירות יתרה, דהרבה פעמים משתנה זקיפותו ויש בו שטחים שדינן כמישור, והרבה פעמים זה שנידון כמישור הוא תוך י' טפחים, ולפעמים אורך המישור הזה י' אמות, ואף שרוחבו ד' טפחים, אוסר, ופעמים אין י' אמות במקום אחד אבל הזקוף שבין מישור למישור בטל מדין אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה עד שמצטרף לי' אמות, והרבה פעמים ההר מתעקם או מתעגל ואז יתכן שיבטל מחיצתו במישור ד' טפחים".