עירוב חצרות

א.  רוב בסיסי צה"ל פטורים מעירוב חצרות, שכן כולם סועדים (או רשאים לסעוד) יחד בחדר האוכל, וממילא דינם כבני בית אחד[1]. לעומת זאת פשוט שחיילים השוהים (במסגרת הגנ"ש וכד') ביישוב אזרחי המוקף מחיצות אך לא מוסדר בו עירוב חצרות, צריכים להניח עירוב בכדי לאפשר העברת חפצים בכל מרחב היישוב.

ב.  בבסיסים גדולים שיש בהם מספר מטבחים, וחיילי יחידה אחת אינם רשאים לסעוד בחדר האוכל של יחידה אחרת, או בבסיסי חיל האויר שיש בהם מגורי משפחות, ראוי להניח עירוב בלא ברכה, הואיל וקשה להגדירם כבני בית אחד[2].

ג.  עירוב חצרות נעשה באמצעות השתתפות בני החצר בפת בנפח שמונה ביצים (כחצי כיכר לחם, או כחצי ק"ג מצות)[3].בדרך כלל נעשית השותפות בערב פסח ע"י רב המקום שלאחר שמברך "על מצות עירוב", מגביה וזוכה בחבילת מצות (נהוג להשתמש במצות, בשל עמידותן לאורך זמן) עבור כל דיירי החצר בהווה ובעתיד, ולאחר מכן אומר: "בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית לכל הבתים שבחצר", ומניחן בביהכנ"ס.

ד.  בדיעבד ניתן לברך "על מצות עירוב" גם לאחר שזכו בו עבור בני החצר, ועד לכניסת השבת. יתר על כן, העירוב תקף בדיעבד גם אם הניחוהו בלא ברכה ואמירת הנוסח הנ"ל[4].

ה.  חייל יכול להשתמש במזון הצבאי לצורך הנחת העירוב, לפי ששלטונות הצבא מאשרים לזכות במזון לצורכי החיילים. (אגב, יש לציין שבעל הפת אינו יכול לזכות בה עבור בני החצר, אלא באמצעות מסירתה לאדם אחר שיגביה אותה ויזכה בה עבור כולם[5])

ו.  מותר לאכול את העירוב בשבת[6] (אלא שאז יצטרכו להניח לאחר מכן עירוב חדש לצורך השבת הבאה).

[1] סימן שע סעיף ד: "אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד, אע"פ שכל אחד יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד".

לענין פטור בצבא מעירוב חצרות ניתן גם להסתמך על כך שכולם ניזונים מ'אב' אחד, וכדמצינו שם סעיף ה: "האחים שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם, אינם אוסרים, ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם, אוסרים כו'. (אבל אם) אין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב". ברם, נחלקו ראשונים (ראה ביה"ל שם) אם פטורים מעירוב גם כשאביהם אינו נמצא עמהם בחצר.

בנוסף לכך, פעמים שחיילים פטורים מעירוב מדין המשנה בעירובין (פרק א משנה י): "ארבעה דברים פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום, ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב", עיין בענין זה להלן פרק מו תשובה ג.

[2] עיין באריכות בענין זה בנספח שבסוף הספר.

[3] סימן שסח סעיף ג: "כמה הוא שיעור העירוב בתחילתו, בזמן שהם שמונה עשרה (אנשים) או פחות שיעורו כגרוגרות לכל אחד, ואם הם יותר משמונה עשרה, אפילו הם אלף או יותר, שיעורו מזון שתי סעודות, שהם שמונה עשרה גרוגרות, שהם כששה ביצים, וי"א שהם כשמונה ביצים".

שיעור כביצה הוא כ-60 סמ"ק לדעת הגר"ח נאה וכ-100 סמ"ק לדעת החזו"א, במצה יש כ-65 סמ"ק ובפרוסת לחם כ-125 סמ"ק, כך שע"פ שיטת הגר"ח נאה ניתן לערב בארבע פרוסות לחם, או בשבע מצות, ואילו לשיטת החזו"א יש לערב בשש פרוסות לחם, או בשתים עשרה מצות. אמנם יש המשערים מידות אלו ע"פ משקל ולא ע"פ נפח, ולדבריהם שיעור כביצה כ-50 גרם, ושיעור מזון שתי סעודות כ-400 גרם (כחצי כיכר לחם). (ועיין בסימן שסו סעיפים ו-ז שכשכל אחד נותן פת לעירוב, צריכים לערב בפת שלימה, אך אם אחד מזכה לכולם ניתן לערב גם בפרוסות).

[4] סימן שסו סעיף טו: "אימתי מברך, בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם כו', ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו, אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל".

[5] סימן שסו סעיף ט: "אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם, שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח, וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתווסף מיום זה ואילך.  וי"א שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתווספים עליהם, לב בי"ד מתנה עליהם".

[6] רמ"א סימן שסח סעיף ה: "אם רוצים לערב כל ער"ש ולאכול העירוב כל שבת, הרשות בידם", (שכן העירוב חל בשעת כניסת השבת, ואין כל מניעה לאוכלו לאחר מכן).