פרק יג

שאלה: האם מותר לטלטל אולר 'לדרמן' המכיל מברג ומספריים, כשרצונו להשתמש בסכין שבו לצורכי היתר? האם חייל היוצא לסיור בשעות היום, צריך לנער מן האפוד את האמר"ל המאוחסן בו? האם חייל רשאי לענוד בשבת את שרשרת הדיסקית, כששכח להסיר מעליה את המשרוקית?

תשובה: נאמר בגמרא^[1]: "נוטל אדם כלכלה (סלסלת פירות) והאבן בתוכה" - "ולישדינהו לפירי, ונישדי לאבן, ונינקטינהו בידיים (כלומר, הלא באפשרותו לנער את תכולת הכלכלה לקרקע, ולאחר מכן לשוב ולאסוף רק את הפירות לתוכה, וא"כ לא מובן מדוע מותר לטלטלה עם האבן)? כדרבי אלעאי אמר רב בפירות המיטנפין (שלא ניתן להשליכם לארץ, לפי שייפסדו בכך)". וכן נפסק בשו"ע^[2]: "כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים, כגון תאנים וענבים, יטול אותה כמו שהיא, שאם ינער הפירות מתוכה, ייפסדו. אבל אם הם פירות שאינם נפסדים, ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם".

הרי שניתן לטלטל דבר היתר אף שמטלטל אגב זה מוקצה הצמוד לו, כל שלא ניתן לנערו בשל חשש שהניעור יגרום לנזק, וכתבו הפוסקים^[3] שבכלל זה אף אם המוקצה עצמו יינזק ע"י הניעור.

לעומת זאת מצינו^[4] שאין להעביר מת מן החמה לצל, ואפילו מטלטלו באמצעות חפץ אחר ובלא מגע ישיר עמו. ובארו ראשונים^[5] שיש לחלק בין טלטול המוקצה אגב דבר ההיתר לצורך ההיתר, לבין טלטולו לצורך המוקצה, וכן נפסק בשו"ע^[6]: "טלטול מן הצד (כלומר, באופן עקיף), לצורך דבר המותר, מותר. הילכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים כו', נוטלו, אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו".

לפיכך הנצרך לחפץ היתר שיש עליו מוקצה, חייב לנער את המוקצה תחילה, אולם אם לא ניתן לנערו[7], כגון שהניעור עלול לגרום נזק כלשהו, לחפצי היתר או למוקצה עצמו, או כגון שהסרתו כוללת מעבר על איסורי שבת כהתרת קשר בר קיימא, או טלטול מוקצה בידיים[8], וכל שכן אם המדובר בציוד כוננות לצרכים מבצעיים, כאמר"ל הנמצא באפוד דרך קבע, או משרוקית הקשורה לדיסקית (וחיונית לו לאזעקת הכח בעת אירוע בטחוני), ומקפידים תמיד שלא להוציאם, מותר לטלטל את חפץ ההיתר, למרות שמטלטל מוקצה אגב כן.

[1] שבת קמב ע"א (וע"ש שמבואר שבשעת בין השמשות היו בכלכלה גם פירות, ועל כן לא חל עליה דין 'בסיס לדבר האסור').

[2] סימן שט סעיף ג. כעין זה נפסק גם בהמשך שם סעיפים ד-ה, וכן בסימן שי סעיף ח: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול, מותר לטלטל מחתה כמו שהיא, וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור כו', וטעם היתר טלטול זה, משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה", כלומר, מאחר ולא ניתן להפריד את האפר המותר משברי העצים האסורים, לפיכך רשאי לטלטל הכל יחד, אך אם ניתן לנער את המוקצה תחילה, ודאי שאין לטלטלו.

[3] כן למד הב"ח (סימן שי אות ג, הובאו דבריו בשער הציון סימן שט ס"ק יז) מסתימת לשון הטור, שלא הזכיר את הצורך לנער שברי עצים מהמחתה קודם שיטלטלנה, והיינו לפי שייפסדו מכך. ועיין גם במשנה ברורה (סימן רעט ס"ק יח) שכתב שלאחר שכבו הנרות שעל השולחן, הרי שבמידה ולא חל עליו דין בסיס לדבר אסור, ניתן לנער את הפמוטות מעליו ולאחר מכן לטלטלו, אולם אם יש לחוש שהפמוטות יינזקו מכך, רשאי לטלטל הכל יחד. וכן מבואר בשמירת שבת כהלכתה פרק כ סעיף מז.

[4] עיין גמרא שם מג ע"ב, וכן נפסק בשו"ע (סימן שיא סעיף א): "מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש כיכר או תינוק, מטלטלו על ידיהם, ואם אין לו כיכר או תינוק, אם יש לו שתי מיטות, מטלטלו ע"י שיהפכנו ממיטה למיטה דהוי טלטול מן הצד. ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור, וכל זה באותו רשות. מת המוטל בחמה, מטלטלו מחמה לצל באותו רשות ע"י כיכר או תינוק, ואם אין לו כיכר או תינוק לא יטלטלנו כלל, אפילו להופכו ממיטה למיטה, דטלטול מן הצד שמיה טלטול".

[5] תוס' שם ד"ה 'דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול', ורא"ש שם פ"ג סימן יט.

[6] סימן שיא סעיף ח, ע"פ הגמרא (שם קמא ע"א): "אמר רב נחמן, האי פוגלא (צנון, שראשו רחב וזנבו הולך וצר), מלמעלה למטה - שרי, מלמטה למעלה – אסיר (כלומר, אם הוא מונח כשראשו למעלה, מותר לשולפו מן האדמה, שהרי אינו גורם בכך לטלטול עפר, אך אם הוא מונח כשזנבו למעלה, אין לשולפו, שכן גורם בכך לתזוזה של העפר). אמר רב אדא בר אבא אמרי בי רב, תנינא דלא כרב נחמן, הקש שעל גבי המיטה, לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו כו', שמע מינה טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, שמע מינה".

[7] עיין שמירת שבת כהלכתה (פרק כ הערה קסט) שכתב בשם הגרש"ז אויערבך שאם לא ניתן לנער מחמת איסור, נראה פשוט שמוגדר כלא ניתן לנערו.

[8] ראה שמירת שבת כהלכתה (שם הערה רע) שכתב בשם הגרש"ז אויערבך שאם נזקק בשבת לשאת עימו צרור מפתחות עם חפץ מוקצה שלא ניתן להסירו אלא בטלטול בידיים, עדיף לטלטל את הצרור כולו על המוקצה שעליו, מאשר להוציא את המוקצה בידיים.