פרק יג

שאלה: כיצד ינהג חייל שיצא מהמאהל אל מחוץ לעירוב, ולאחר מכן גילה שנושא עימו בטעות חפצים האסורים בהוצאה? האם חייל שיצא לשמירה בעמדה עם דבר מאכל בידו, ותוך כדי הליכה נודע לו שאין במקום עירוב, חייב להשאירו במקום הימצאו?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו (ארנקו) לנכרי, ואם אין עמו נכרי, מניחו על החמור" - "אמר רבי יצחק, עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה? מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה כו'? דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים". ובהמשך: "אמר רב אדא בר אהבה, היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו (והחשיך עליו היום תוך כדי הילוכו), רץ תחתיה עד שמגיע לביתו, דוקא רץ, אבל קלי קלי (בהליכה איטית), לא, מאי טעמא? כיון דלית ליה היכירא, אתי למיעבד עקירה והנחה (כלומר, מאחר שעקירת והנחת גופו נחשבים לעקירת והנחת החפץ, עליו להימנע מעצירה בדרכו, ובכדי שיזכור זאת, עליו לרוץ). סוף סוף, כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא, וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד! דזריק ליה כלאחר יד (כלומר, בכדי שלא יעמוד קודם הכניסה לבית, ונמצא כמניח את החבילה ברה"ר, זורק לה כלאחר יד, כגון מכתפיו ולאחריו)", והובאו הדברים בשו"ע[2].

והנה כתב הרמ"א[3]: "מי ששכח כיסו (ארנקו) עליו בשבת כו', אם הוא בשוק, אסור להביאו לביתו (משום העברה מרשות לרשות), רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל (אך לא יניחנו בידיים), ואומר לגוי לשומרו", אולם בארו האחרונים[4] שאם ירא שהגויים יטלו את ארנקו, רשאי להקל ולהכניסו לביתו ע"פ העקרונות הנלמדים מהסוגיה דלעיל.

לאור זאת, הנושא בטעות חפץ (שאינו נחוץ לצורך מבצעי) מחוץ לעירוב, אם נזכר בו תוך כדי הילוך, לא ישליכנו, אלא ימשיך לרוץ עימו ליעדו בלא לעמוד כלל, ולכשיגיע לשם ישמטנו ממנו כלאחר יד. ואם נזכר בו לאחר שכבר עצר ברה"ר או בכרמלית (שמעתה אינו רשאי לרוץ ליעדו, שכן עקירת גופו חשובה כעקירת החפץ), רשאי לטלטלו פחות פחות מד' אמות ולהכניסו ליעדו כלאחר יד.

[1] שבת קנג ע"א.

[2] סימן רסו סעיפים א-ז.

[3] סימן רסו סעיף יב.

[4] משנה ברורה שם ס"ק לו, וראה גם שמירת שבת כהלכתה פרק יח סעיף נב.

יש לציין שאמנם כתבו האחרונים (ביה"ל שם ד"ה 'דהוא הדין לכיסו') שהיתרים אלה של העברה ברה"ר בלא עצירה, או בדרך של פחות פחות מד' אמות, לא נאמרו אלא במצבים הקרובים לאונס, כמי שבא בדרך והחשיך היום עליו וכד', אך אין מקילים למי שקרוב לפשיעה, כגון שיצא מביתו סמוך לחשיכה וחפץ בידו. אולם בכגון דידן שלא ידע שהחפץ עימו, דינו כשוגג גמור, ועל כן רשאי להקל בדרכים אלה.