פרק יג

ראינו א"כ שני דרכים בביאור החידוש בדרשת 'עד רדתה', שיטת הגר"ש גורן שמדובר בדין ייחודי המתיר לחימה בשבת אף שלא במקום סכנה, ושיטת הגרמ"צ נריה שמדובר בהרחבת היתר חילול שבת לצורך פיקו"נ ציבורי, הנובע ממצב הסכנה שהרבים מצויים בה בשעת המלחמה.

ההבחנה בין דרכים אלה תהיה ביחס לביצוע בשבת של מהלכי מלחמה שאין להם כל זיקה להצלת נפשות, שלדעת הגרמצ"נ פשוט שאין לבצעם בשבת, ואילו לדעת הגרש"ג מותר לבצעם. מאידך, נראה שההיתר לשיטת הגרש"ג אינו תקף אלא במצב מלחמה, אך קשה לומר שעל כל עשייה צבאית שגרתית, כסיור בט"ש וכד', חל לשיטתו היתר 'עד רדתה'[1], משא"כ לשיטת הגרמצ"נ אפשר שכל עשייה כזו כלולה בהיתר פיקו"נ של רבים.

עוד יש להוסיף שבניגוד להבנת הגרש"ג, לשיטת הגרמצ"נ מצינו כאן מקור מפורש לעיקרון שהיתר חילול השבת לצרכי ביטחון הציבור רחב יותר, ומכאן ניתן אף להשליך לענינים אחרים הנוגעים לשלום הציבור, כהפעלת מערכות ביטחון, משטרה ורפואה בשבת גם בלא מצב סכנה מובהק. אכן, מסתבר שגם לשיטתו (ולשיטת הגרש"ז אויערבך שהובאה לעיל) יש לבחון היטב עד כמה כל פעולה חיונית לצורך שמירת הציבור.

לעומתם, לשיטת הגר"ש ישראלי שהובאה לעיל, נראה שגדרי פיקו"נ של ציבור הינם רחבים ביותר, שהרי נקט שכל פעולה הנוגעת לשלום הציבור, פרנסתו, ומעמדו, יש בה בעקיפין ענין עם פיקו"נ, ולדבריו יתכן שגם ביצוע פעולות דיפלומטיות דחופות, וטיפול בנושאים קריטיים בזירת התקשורת העולמית, כלולים בהיתר זה.

[1] ואכן חילוק זה מפורש בדברי הגרש"ג, שבהתייחסו לסוגיית הגמרא (ערובין מה ע"א): "נכרים שצרו על עיירות ישראל - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים, כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת". תמה מדוע לא מוזכר כלל בסוגיה זו תיעדוף היציאה ג' ימים קודם השבת, כמו גם דרשת התורה להיתר לחימה בשבת, ותירץ שסוגיה זו עוסקת בפעולות הצלה מקומיות, אשר לגביהם חלים דיני פיקו"נ רגילים, ואילו חידוש 'עד רדתה' מלמד היתר מיוחד בעת מלחמה כוללת.