פרק טו

כידוע, נחלקו ראשונים אם שבת 'הותרה' לחלוטין אצל פיקו"נ, או שמא רק בדלית ברירה 'דחויה' השבת בפני פיקו"נ. והנה, פשוט מסברא שגם למ"ד 'הותרה' אין היתר לחלל שבת ללא כל צורך, ומ"מ הנפק"מ בין דעות אלה תהיה עד כמה יש להשתדל להימנע מחילול השבת במצבי סכנה, ומצינו מספר הלכות שהמפרשים תלו במחלוקת זו (ברם, כפי שיתבאר להלן, למעשה לא ניתן לציין דין מובהק התלוי במחלוקת זו[1]).

א. בדין חולה הנצרך לאכול בשר ולפנינו האפשרויות, או לשחוט עבורו בהמה, או להאכילו בשר נבלה (שנשחטה שלא כדין), דעת המהר"ם מרוטנבורג[2] ששבת הותרה אצל פיקו"נ ועל כן ישחטו את הבהמה ויאכלוה בכשרות, ואילו דעת הרשב"א[3] ששבת 'דחויה' אצל פיקו"נ ועל כן יש להאכילו בשר נבלה. ברם, הרא"ש[4] והר"ן[5] נקטו שאף למ"ד 'דחויה' אין להעדיף אכילת נבלה, לפי שבאיסור זה מתחייב על אכילת כל כזית וכזית, בעוד השוחט בשבת מתחייב על פעולה אחת, ועוד, הלא עצם האכלת נבלה לחולה המקפיד על אכילת כשרות עלולה לגרום להחמרה במצבו.

ב. בענין חולה מסוכן כתב המ"מ[6]: "לכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה", ופשטות דעתו[7] כשיטת האומרים 'הותרה' השבת אצל פיקו"נ, ועל כן רשאים לעשות אף פעולות שאינן קשורות להצלה. אולם יש המבארים[8] שאין כוונת המ"מ להתיר באופן גורף את השבת, אלא שכל פעולה המועילה להרווחתו של המסוכן, כלולה לדעתו בהיתר ההצלה, ולהבנה זו יתכן שיסכים גם מ"ד 'דחויה'[9].

ג. נפסק בשו"ע[10]: "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י גויים וקטנים ונשים, אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת", ואילו הרמ"א כתב: "הגה, וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי, ואם אפשר לעשות ע"י גויים בלא איחור כלל, עושין ע"י גויים, וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הגוי, אין לעשות ע"י גוי".

יש שתלו גם מחלוקת זו בשאלה העקרונית הנ"ל, שלמ"ד 'הותרה' אין לחזר אחר גויים, ואילו למ"ד דחויה יש להשתדל להימנע מחילול השבת, ועל כן עדיף להציל באמצעות גוי. ברם, יש המבארים שגם למ"ד 'דחויה' אין לחזר אחר גויים בשל החשש שעלול הדבר להביא לידי תקלה, שאם יורגלו בכך, יטעו לומר שאין להציל אלא באמצעות גויים.

האחרונים התחבטו כמי נפסק להלכה, שכן, מחד, כתב הרמב"ם[11]: "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות", ומאידך, בהמשך הדברים[12] כתב: "כללו של דבר, שבת, לגבי חולה שיש בו סכנה, הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן", משמע שהותרה לגמרי.

על דרך זו הסתפקו בדעת השו"ע, שכן, מחד, כתב לגבי חולה שיש בו סכנה[13]: "עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול", משמע ללא כל הגבלה, ומאידך, מדבריו בב"י[14] עולה שהכריע שהלכה כמ"ד 'דחויה'.

למעשה אין הכרעה ברורה בענין זה, ומ"מ נראה שיש להבחין בין מצבי סכנה מובהקים, בהם ניתן יותר לנהוג בדרך של 'הותרה', ובמיוחד בפעולות שאינן אסורות מן התורה אלא מדברי חכמים[15], לבין מצבי ספק-סכנה[16], או חשש סכנה עתידית[17], בהם ראוי לנהוג יותר בדרך של 'דחויה', ולהשתדל ככל הניתן למעט בביצוע פעולות אסורות, ובמיוחד כאלה שאינן קשורות ישירות לעצם ההצלה, כרישום מסמכים או דיווח פורמלי.

[1] ועיין בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה קסו) שכתב בשם הגרש"ז אויערבך: "דאף אם בפיקו"נ רק דחויה היא השבת ולא הותרה, מ"מ משום חומרא דהצלת נפשות, כמעט שעשו אותו ברוב המקומות כאילו ממש הותרה".

[2] דפוס קרימונה תשובה ר, מובא ברשב"א וברא"ש המצויינים להלן.

[3] ח"א סימן תרפט.

[4] יומא פ"ח סימן יד.

[5] שם ד ע"ב מדפי הרי"ף.

[6] פ"ב משבת הי"ד.

[7] ועיין באריכות בענין זה בביה"ל סימן שכח סעיף ד ד"ה 'כל שרגילים', ובשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן ל.

[8] כן מוכח דעת שו"ע הרב שפסק (סימן שכח סעיף ד) כדברי המ"מ, ואילו בהמשך הדברים (שם סעיף יג) פסק כמ"ד 'דחויה', וכן משמעות דברי שו"ת הרדב"ז ח"ד סימן קל, וכן עולה מדברי התהילה לדוד שם סק"ד.

ועיין עוד בספר קובץ הערות למסכת יבמות (סוף סימן יח) שבאר שיטת המ"מ כהיתר מילה בשבת שקי"ל שכל שלא סילק ידו,  רשאי לחתוך אף ציצין שאינם מעכבין את המילה, והיינו לפי שהותר לבצע את המילה כדרכו בחול, ובאותה מידה אף כשהותר לעסוק בפיקו"נ בשבת, מותר לבצע זאת כדרכו בחול.

[9] וכן לכאורה עולה מדברי הב"י, שכשהביא את דין שחיטת בהמה לחולה, ציין שהדבר תלוי במחלוקת העקרונית, ואילו קודם לכן כשהביא את דין המ"מ, לא הזכיר כלל את המחלוקת הנ"ל.

[10] סימן שכח סעיף יב.

[11] פ"ב משבת ה"א.

[12] שם ה"ב.

[13] סימן שכח סעיף ד.

[14] בענין דין השחיטה לחולה, כשקיימת האפשרות להאכילו נבילה (המובא בשו"ע שם סעיף יד).

[15] כן עולה מדברי השו"ע (סימן שח סעיף יח): "קוץ המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא, משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות". וכן מובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה קצא) בשם הגרש"ז אויערבך, שכן מבואר בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן קיח אות ה) שחז"ל כלל לא קבעו את איסוריהם במקום פיקו"נ, וכדמצינו לענין תינוק (כתובות ס ע"א) "במקום צערא לא גזרו רבנן". וכן כתב בספר הצבא כהלכה (פרק יז הערה 11 והערה 37) ששמע מהגרשז"א שאיסורי דרבנן שאין להם כל עיקר מן התורה, כגון איסור מוקצה, כלל לא נאסרו במקום פיקו"נ. וכן שמענו פעמים רבות מהגר"א נבנצל שאף מ"ד 'דחויה' מסכים שלענין איסורי דרבנן השבת 'הותרה'. ועיין עוד באריכות בענין זה במאמר הר"א שורץ בשנתון תחומין כרך לג.

[16] עיין בענין זה בשו"ת זרע אמת (חידושי הש"ס סימן מו), שו"ת חלקת יואב (ח"א סימן יד), וספר ישועות יעקב (סימן שכח ס"ק ג), שחילקו בין ודאי פיקו"נ, שאמרינן בו 'הותרה', לספק פיקו"נ, שאמרינן בו 'דחויה', וראייתם מסוגיית הגמרא ביומא (פה ע"ב) הדנה במקור היתר חילול שבת לצורך פיקו"נ, ומביאה תחילה מספר דרשות, כגון ק"ו ממילה שהותרה בשבת, ובהמשך את הדרשה "וחי בהם - ולא שימות בהם", ולבסוף מציינת הגמרא שמ'וחי בהם' לומדים אף שספק פיקו"נ דוחה שבת, ודייקו הפוסקים הנ"ל שמשאר הדרשות אכן ניתן ללמוד שהשבת 'הותרה', משא"כ מ'וחי בהם' ניתן ללמוד רק ש'דחויה', ומאחר ובתום הסוגיה מבואר שהמקור שספק פיקו"נ דוחה שבת הינו מדרשת 'וחי בהם', הרי שיש להסיק שדוקא במציאות של ודאי פיקו"נ אמרינן 'הותרה', משא"כ בספק פיקו"נ ל"א אלא 'דחויה'.

כעין זה כתב בספר הצבא כהלכה (פרק יז הערה 35א) בשם הגרב"צ אבא שאול שגם לדעת השו"ע שאין העוסקים בפיקו"נ צריכים להשתדל לעשות בשינוי, מ"מ בספק פיקו"נ יעשו בשינוי.

[17] כעין זה מצינו בחידושי הגרי"ז (יומא פד ע"ב) שדייק מלשון הרמב"ם (פ"ב משבת הי"א) שכתב: "היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, וכל שאפשר לשנות משנין", ואילו בהמשך (שם הי"ג) כתב: "חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד, ואחר שתלד עד שלושה ימים, מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה", ולכאורה היה לו להזכיר גם בהלכה זו שלכתחילה יעשו בשינוי, אלא שמרגע שהחל דמה לשתות מוגדרת כמסוכנת שיש להצילה כדרכה, משא"כ כשכורעת לילד עדיין אינה מסוכנת, ובכדי למנוע הידרדרות למצב סכנה – יש להשתדל לעשות בשינוי.

וכיוצא בזה כתב הגרי"ז בחידושיו לרמב"ם (הלכות שביתת העשור): "והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל (הגר"ח מבריסק) היה מורה ואומר שכל חולה שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל וכד', מאכילים אותו ביום הכיפורים כל צרכו ולא פחות פחות מכשיעור, ואמר הטעם, דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה, הרי יום הכפורים נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב לחולה, ממילא דגם זה בכלל פיקוח נפש שדוחה יום הכפורים. ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור, קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה, רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביום הכיפורים יכבד עליו החולי ויסתכן, כלשון השו"ע בתחילת הסימן שם, דנמצא דכל הסכנה היא רק מניעת האכילה בלבד, ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם על ידי פחות מכשיעור, אסור להאכילו שיעור שלם, אבל בחולה שכבר יש בו סכנה, כל מה שמועיל יותר לחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו, הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש שדוחה שבת ויום הכפורים, ואין אנו צריכים לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה".