פרק ט

באופן שונה מעט מבאר הגר"ש ישראלי[1] את היתר הפעלת כוחות משטרה בשבת:

"נמצאנו למדים כלל, שגם פיקו"נ שעדיין אינו עומד לפנינו, לא לגבי רגע זה ולא לאח"כ, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים, אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו. כי חובה של "וחי בהם" היא קיימת ועומדת לפנינו לא רק לגבי החיים של רגע זה, אלא אנו מצווים ועומדים בזה גם לדאוג להצלת חיים שיצטרכו פעם להיות, אע"פ שאין אנו יודעים מתי ואיך כו'. וע"כ כל מה שאנו יכולים לעשות בכדי להוציא לפועל את המוטל עלינו במצוות אלה גם בעתיד, הרי הם בכלל מכשירים שאם אין לעשותן בער"ש, מותר לעשותם גם בשבת, בדומה לעצם המצוה עצמה.

ולמדנו מכאן הלכה גדולה, שגם הצלת נפשות שלעתיד לבוא, שאנו יודעים שזה יבוא אי פעם, הרי זה נחשב כאילו היא כבר נמצאת לפנינו עכשיו, ועלינו לעשות הכל כאילו הפיקו"נ לפנינו. ומעתה נראה שאין גם מקום לחלק במידת השכיחות של הדבר לעתיד לבוא, שאפילו אם אין זה עלול לקרות אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חילול שבת שהם בגדר מכשירים להצלה זו, שאם לא נעשה אותן, אף ההצלה לא תצא לפועל. כי מכיון שהגדרנו פעולה זו כמכשירי פיקו"נ, אין לנו שום הגבלה במספר הפעולות והחילולים שיש לעשות, שבסופם יביאו לפיקו"נ של אחד מישראל".

דהיינו לדעת הגר"ש ישראלי, הטעם שאין חוששים לחשש עתידי, אינו מצד שהסכנה אינה לפנינו, אלא מצד שאין כלל וודאות שאכן יגיעו לידי סכנה, אולם במידה וברור שבעתיד ייקלעו למצב סכנה, הרי כבר מעתה רשאים לפעול בשבת פעולות מנע אשר לא ניתן לבצעם בחול, ועל כן מתיר שם הגרש"י לכוחות משטרה לבצע סיורים בשבת, שכן בלא ביצוע פעולות אלה, ברור שלבסוף יגיעו לידי סכנה. והנה, אם כי אבחנה זו אינה מבוססת על חלוקה עקרונית בין יחיד לציבור, מ"מ מציאות כזו של חשש עתידי ודאי, מצויה הרבה יותר בחיי הציבור מאשר בחיי היחיד.

יתר על כן, בהמשך הדברים[2] נוקט הגר"ש ישראלי גישה עקרונית רחבה הרבה יותר:

"ומקור הדבר נ"ל שיש ללומדו ממלחמת רשות, שהיא להרווחה או להרבות שמע מלכות מלך ישראל או לפרנסה, וע"י זה הותר להעמיד עצמו בסכנה של ספק נפשות של יחידים כו', ולכאורה אינו מובן למה? ומה ששגור בפי הכל לומר שמלחמה היא דין מיוחד - אין לו יסוד כו'! על כן נראה שיסוד הדברים הוא שכל מה שנוגע לשלום הציבור או סילוק נזק ממנו, הכל נחשב כפיקו"נ, כי כל מה שכרוך בשלום הציבור, יש בו בעקיפין ענין עם פיקו"נ. פרנסת היחיד, לדוגמא, אין בה משום פיקו"נ, אבל אם הציבור יהא מחוסר פרנסה, אפילו אם אין זה נוגע ללחם, הרי לא יימלט שבאחד מבין הרבים יהא כזה שהוא צריך לאוכל יותר משובח, באופן שאצלו זה יכול להיות פיקו"נ[3]. וכן כל מלחמה שהיא מביאה הרווחה ועי"ז ניתנת אפשרות לטפל יותר בחולים ותשושים, מה שאינו קיים בזמן שהתנאים הכלכליים הם ירודים, וכן מלחמה שהיא להרבות שמעו של המלך, יש להניח שעי"ז יפחדו האויבים מלבוא, וירבו אלה המעונינים לבוא איתו בברית, מה שג"כ מביא למצב כלכלי יותר טוב, ועי"ז מתרבה הבריאות בציבור".

כלומר, מעצם ההיתר לסכן נפשות מישראל במלחמת רשות שנועדה לצורך הרווחת הציבור, לומד הגרש"י את היסוד ההלכתי שגדרי פיקו"נ בציבור שונים לחלוטין מגדרי פיקו"נ של יחיד[4].

[1] עמוד הימיני סימן יז אות ח.

[2] שם אות ט.

[3] עיקרון זה, שעוני של רבים נחשב כפיקו"נ, ניכר גם מדין "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם", ובארה הגמרא (גיטין מה ע"א, בלישנא קמא) הטעם, משום דוחקא דציבורא, הרי שלמרות שפשוט שבשבי יש פיקו"נ, מ"מ נמנעו מהפדיון בשל דוחק ממוני של הציבור.

ואגב, עיין בספר גליוני הש"ס (למהר"י ענגיל, שבת מב ע"א) שכתב שעל כן לא נאמר "בכל מאודך" בפרשת והיה אם שמוע, כי "בכל מאודך" פירשוהו "בכל ממונך", ומאחר שפרשת והיה אם שמוע נאמרה בלשון רבים, וממון רבים כנפשות חשוב, ע"כ הוא נכלל במאמר "בכל נפשכם".

[4] כעין זה כתב הגר"ש ישראלי בספרו ארץ חמדה (שער א סימן יא) "במלחמה אנו רואים את כל הכלל כולו כאיש אחד כו', וממילא לא שייך כאן בכלל מושג 'וחי בהם', כי אנו מודדים לפי חיי הכלל ולא לפי חיי הפרט", ויש להוסיף שיסוד זה כבר הוזכר בשו"ת משפט כהן סוף סימן קמג, והתבאר גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן ק.

כמו כן יש להעיר שענין זה של הסתכנות להצלת אחרים, נידון בהרחבה בספרו של פרופסור הרב נ. רקובר 'מסירות נפש – הקרבת היחיד למען הרבים'.