פרק ח

לאור הקביעה שאין לחלל שבת אלא בסכנה משמעותית שאנשים נבהלים מפניה, ושיש לחלק בין סכנה עכשווית לסכנה עתידית, נראה לכאורה שלא ניתן להפעיל בשבת את רובו של מערך הביטחון הצבאי והמשטרתי, שכן מערך זה מופעל בעיקרו כנגד גורמים עוינים שכלל אין ידיעה שעוינותם הבשילה לכדי ביצוע פעולות איבה כנגדנו, כך שלכאורה אין המדובר בסכנה משמעותית המתירה חילול שבת, ואכן היו מגדולי דורנו[1] שנטו להורות שסיורי המשטרה בשבת יבוצעו בשבתות באופניים במקום בנסיעה ברכב, או לחילופין יוסדר שבשבתות ינהגו ברכבי המשטרה נהגים גויים.

ברם, מצינו מספר מקורות המצביעים על כך שבעניני פיקו"נ, מעמדו של הציבור שונה ממעמדו של היחיד, ושבענינים ציבוריים יש לשקול את מידת הסיכון תוך גישה זהירה הרבה יותר.

כך נאמר בגמרא[2]: "אמר שמואל, מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ (שניכרת למרחוק, ויודעים להיזהר מפניה)", וכתב הרשב"א (לשיטת הגאונים שבכיבוי גחלת יש איסור מן התורה):

"ומן התימה הוא, היאך התיר שמואל צידת נחש (וכיבוי גחלת) שהיא מלאכה דאורייתא משום היזקא? וי"ל דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו, כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו, ושמא אם ישמר זה, לא ישמר ממנו זה, מה שאין כן בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת, וכל אחד יכול לישמר ממנה".

כעין זה מצינו ברמ"א[3] שהתיר כיבוי דליקה בשבת למצויים בין הגויים, בשל החשש שהגויים ינצלו את המצב לגזול את רכוש היהודים, ולכשיתנגדו להם יבואו לידי פיקו"נ.

על דרך זו מצינו שכשהמלכות הטילה מיסים כבדים על ישראל, התירו חז"ל[4] לעבד את האדמה גם בשנת השמיטה, בכדי שיוכלו לשלם את מיסיהם ולא יגיעו לידי סכנה (וכתב המהרי"ל דיסקין[5] שמשמע שההיתר היה היתר גורף, אף לעשירים, והטעם, שאם היו מתירים רק לעניים, יש מהם שהיו מתביישים בכך ובאים לידי פיקו"נ).

וכן מצינו שנפסק בשו"ע[6] (לענין איסור הליכה בחוקות הגויים): "מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם, מותר בכל", ובאר הב"י: "ואם תאמר, כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי, ומילקי נמי לקי עלייהו, היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות? ויש לומר, דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר, דכשיש ישראלים קרובים למלכות, עומדים בפרץ לבטל הגזירות".

ואכן מובא בשם הגרש"ז אויערבך[7] שאמר:

"למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקו"נ של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקו"נ של יחיד מחללים שבת, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקו"נ, כי תיתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תחשב פיקו"נ, ואילו אצל ציבור אכן תחשב לפיקו"נ. למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין-עירוניות על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד לעשרת אלפים, אבל אין כל ספק שראש מדינה אשר ייטול סיכון של אחד לעשרת אלפים על מדינתו, יחשב כבלתי אחראי למעשיו, דעל ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה".

[1] ראה שו"ת היכל יצחק שם סימן לב אות ב, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ד סימן ד.

ואגב, עיין בהיכל יצחק (שם סימן לג) שכתב: "בנידון דידן, היינו שקרו מקרים שקטטות הסתיימו ברציחת נפשות, ואפילו אם הדבר מסתיים רק בהכהות, ג"כ יש שהמכה מביאה את המוכה במצב של ספק נפשות, לכן נראה לי שכל זמן שהמצב הזה נמשך, מותר ומצוה למשטרה למהר בכל המהירות האפשרית להגיע למקום המעשה בעוד מועד כדי למנוע רצח, וזה נקרא שהסיבה כבר ישנה וריעותא כבר התחילה, ואם כי אינו דומה ממש לנפלה מפולת, אבל קרוב לכך ואין מדקדקין בפקו"נ. שהרי קרה המקרה העלול להביא לידי סכנת נפשות, וצריך למנוע בעוד מועד".

[2] שבת מב ע"א.

[3] סימן שלד סעיף כו.

[4] ראה סנהדרין כו ע"א "מכריז רבי ינאי, פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", וע"ש בתוד"ה 'משרבו האנסין'.

[5] קונטרס אחרון סימן ה אות לד.

[6] יו"ד סימן קעח סעיף ב.

[7] במאמר הגרמ"מ פרבשטיין, אסיא נג-נד.