פרק ד

בשו"ת ציץ אליעזר[1] יצא חוצץ כנגד הגדרת הגרש"ז אויערבך, וכתב:

"אם נלך לפי ההגדרה של כת"ר לא נדע עד היכן שההיתר בזה עלול להתרחב ולהתפשט, ונגיע למצב מוזר כזה עד שיאמרו התירו פרושים את הדבר, כי אין דעותיהם של בני אדם שוות בזה, וכפי שעינינו הרואות ישנם הרבה בני אדם, ובפרט הנשים, שנבהלים מכל דבר קטן של חשש מנפילה, ובפרט של איזה הצטננות או חום, וחוששים לכל חשש רחוק של סכנה, ויבואו איפוא ללמוד להתיר לחלל עבור כן, ויווצר מצב של עירבוביא ואנדרלמוסיא לתת תורת כל אחד ואחד בידו, ולתת הדברים לשיעורין".

ובהמשך הדברים שם מוסיף הציץ אליעזר לתמוה על שיטת הגרש"ז אויערבך, שלדבריו רופא השוקד יומם ולילה על פיתוח תרופה למחלה מסוכנת, יהיה רשאי לחלל על כך את השבת. כמו כן לדבריו אם יימצא קיר מט לנפול, יש להורסו בשבת, בשל הסיכוי הקלוש שמא יתמוטט בקרוב ובדיוק באותה שעה יעברו אנשים בסמוך לו וייפגעו. מאידך, לו יצוייר שישנה חברה שאנשיה אינם מזדרזים להציל ולהגיש עזרה בימות החול לנתונים בסכנה, וכי נורה להם איסור לחלל שבת לצורך הצלה?!

ברם, יש ליישב שלדעת הגרש"ז אויערבך ההגדרה אינה נקבעת ע"פ יחידים, אלא ע"פ רוב בני אדם, או בענינים הדורשים מומחיות - ע"פ גורמים מקצועיים, כך שאינה סובייקטיבית לחלוטין, עם זאת, אכן לדעת הגרש"ז לא ניתן לחתוך בסכינא חריפא את הגבול בין 'מסוכן' ל'לא מסוכן', ומובא משמו[2] שיתכן מצב שכתוצאה מהערכת המפקד, יחידה מסוימת תחוש לענין מסוים, ותחלל בשל כך את השבת, בעוד יחידה מקבילה לא תחוש כלל לכך, וכשם שיתכן שחולה ינותח בשבת ע"פ חוות דעתו של הרופא המטפל, בעוד חולה באותו מחלה יקבל טיפול תרופתי ע"פ חוו"ד של רופא אחר. 

מ"מ הציץ אליעזר[3] מביא את הגדרת הבנין ציון[4]:

"דאע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר העומד בפני פיקו"נ ואין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב, זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל, דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא, אבל בשעתה אין כאן פיקו"נ, רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא. דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר, שהם מהדברים שצריכין להודות על שניצולו? ואיך מותר לכתחילה לכנוס לסכנה ולעבור על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"? אלא על כרחך כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה, הולכין אחר הרוב".

דהיינו, החידוש שבדיני פיקו"נ חוששים גם לחששות רחוקים, אינו אלא כשהגורם המסכן, והאדם המסתכן, נמצאים כבר לפנינו, ואילו לגבי סכנה עתידית חל הכלל הרגיל להלך אחר הרוב, ולכן אין לחוש לסיכון עתידי אלא במידה שסיכון זה אכן משמעותי ורוב הסיכויים שיבוא.

ואכן מצינו בדברי הב"י[5] שהביא דעה "שכל דבר שאין בו סכנה עתה, אף על פי שיוכל לבוא לידי סכנה, אין מחללין אלא שבות דרבנן, אבל לא איסור דאורייתא".

ועל דרך זו הורה הנודע ביהודה[6] להימנע מניתוחי מתים, למרות שפעולה זו תביא להצלת חיים:

"בנידון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, א"כ יהיה כל מלאכת הרפואות, שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה, מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה".

ומסכם הציץ אליעזר[7]:

"והסבר הדבר מדוע ששונה בכאן (בסכנה עתידית) משאר פיקו"נ של חולה או הנתון בסכנה דמחללין אפילו בכל ספק של פיקו"נ, נלפענ"ד די"ל דהוא מפני דבכאן הרי אין לפנינו שום סכנה, או ספק סכנה מוחשית, על איזה גוף ישראלי מסוים, וכל החשש הוא על דברים שעתידים לבוא שבהווה אין להם כל זכר, ולכן כל ספק בזה אינו יכול להקרא ספק פיקו"נ, אם לא שאנו חושבים ומניחים כדבר של ודאות הדבר המסכן העתיד לבוא, או עכ"פ שההשערה לכך הוא בגדר של רובא שהוא כודאי, דאזי מיקרי זה כבר פיקו"נ שמחללין".

ע"פ זה נראה לבאר את פסק השו"ע[8]:

"עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת. באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת", והוסיף הרמ"א: "הגה, ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא".

דהיינו, כל שהגויים יוצאים עליהם בכלי זיין, או אף מתארגנים לקראת יציאה כזו, מוגדר המצב כמצב סכנה עכשווית, ומותרים לחלל את השבת בכדי להתגונן כנגדם, אולם אם אין הגויים 'רוצים לבוא', אין המצב מוגדר מצב סכנה, ואפילו יהיו שיאמרו שהגויים מתעתדים לבוא עליהם, ועל כן במציאות כזו אינם רשאים לחלל את השבת בכדי לתוקפם.

[1] ח"ט סימן יז פ"ב אות ט. 

[2] בספר הצבא כהלכה פרק יב הערה 7א. ועיין גם בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן קכז) שכתב שישנם מצבים שיוגדרו ע"י מוגי לב כמצבי סכנה, ומ"מ אמיצי לב אינם אסורים להסתכן בהם.

[3] ח"ח סימן טו פרק ז.

[4] סימן קלז.

[5] סימן שכח, בשם רבינו ירוחם בנתיב יב חלק ט (אם כי דין זה לא הובא בשו"ע, וצ"ע אם מרן אכן הכריעו להלכה).

[6] מהדורא תנינא יו"ד סימן רי, וכעין זה בחת"ס יו"ד סימן שלו, הובאו בפ"ת יו"ד סימן שסג ס"ק ה.

[7] ח"ט סימן יז פרק א, ועיין עוד באריכות בדבריו בח"ח סימן טו פרק ז.

[8] סימן שכט סעיף ו.