פרק ב

מן המפורסמות הוא שפיקו"נ דוחה את כל האיסורים שבתורה (מלבד ג' עבירות שחל עליהם דין 'יהרג ואל יעבור'), וכפי שדרשו חז"ל[1] "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - ולא שימות בהם", ונפסק בשו"ע[2]: "מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז, הרי זה משובח, והשואל (ומהסס), הרי זה שופך דמים", ובהמשך: "אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת (לרפואתו), ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים, ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו הבריא בראשונה".

והנה נאמר בגמרא[3]:

"ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותים, מפני שמצטרפין לדעת אחרת".

וכתב הרמב"ם[4]:

"כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גויים, ולא ע"י קטנים, ולא ע"י עבדים, ולא ע"י נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם".

לעומת זאת כתב הר"ן[5]:

"שהדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת, אין עושין אותן כלל ע"י נכרים והקטנים ואפילו באקראי בעלמא, שמא יאמרו הבאים: בקושי התירו פיקו"נ ואין מתירין אותו לכתחילה על ידי המחוייבים במצוות, ושמא יבוא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים, לא ירצו לחלל את השבת ע"י גדולי ישראל".

דהיינו, לרמב"ם טעם האיסור שלא תהא שבת קלה בעיניהם, ואילו לר"ן טעם האיסור שלא יימנעו מחילול שבת לצורך הצלה. ויש שהטעימו[6] בגמרא שחז"ל גדרו לנו בזה בשני הכיוונים, דהיינו, מחד, הורו שלא תעשה ההצלה ע"י נכרים וקטנים כדי שלא יבואו להקל בקדושת השבת במקום שאין פיקו"נ, ומאידך, הורו שלא יפקידו את ההצלה בידי הדיוטות, כנשים וכותים, כדי שלא יאמרו שאין פיקו"נ דוחה את השבת, ויבואו להקל בהצלת נפש מישראל.

על יסוד סברה זו השיג הט"ז על דברי הרמ"א[7] שכתב: "דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי, ואם אפשר לעשות ע"י גוי בלא איחור כלל, עושין ע"י גוי, וכן נוהגים. אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הגוי, אין לעשות ע"י גוי".

וכתב על כך הט"ז[8]: "דבר זה תימה, דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י גוי אם יש לחוש שיתעצל, כמה שכתב אח"כ כאן, ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי גוי יסברו שיש איסור ע"י ישראל". ולמצער הורה הט"ז: "והבא לעשות ע"י גוי המזומן, לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו, אלא שהגוי הוא מזומן כאן".

וא"כ זכינו לדין שהעוסק בהצלה בשבת, ינהג באופן שיהא ניכר שפיקו"נ דוחה שבת ללא כל פקפוק, ועם זאת יזהר מלגרום, חלילה, לזלזול בכבוד השבת, ולחילולה במקום שאינו נצרך.

[1] יומא פה ע"ב.

[2] סימן שכח סעיפים ב, טו.

[3] שם פד ע"ב, ע"פ גירסת הרי"ף שם ד ע"ב.

[4] פ"ב משבת ה"ג.

[5] על הרי"ף שם.

[6] ט"ז שם ס"ק ה, ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו פ"ב) שבאר כן את סיום דברי הרמב"ם הנ"ל: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה כו', ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם", דהיינו, מלבד הטעם שהביא הרמב"ם בראשית דבריו שאין להציל באמצעות נשים וקטנים, בכדי שלא תהא השבת קלה בעיניהם, מוסיף הרמב"ם לאידך גיסא, ומעורר את גדולי ישראל לעסוק בהצלה, בכדי להוציא מדעת המינים האומרים שהדבר אסור משום חילול שבת.

[7] שם סעיף יב.

[8] שם.