פרק ז

שאלה: כיצד ינהג חייל ש'הוקפץ' באמצע תפילת שמונה עשרה, ולאחר זמן התפנה להשלים תפילתו?

כיצד ינהג מפקד שנאלץ לשוחח בענין מבצעי דחוף באמצע תפילת שמונה עשרה?

תשובה: נאמר בגמרא[1]: "תנו רבנן היה עומד בתפילה (שמונה עשרה) ומי רגליים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל, להיכן חוזר כו', אמר רב אשי כו' דכולי עלמא אם שהה בכדי לגמור את כולה (מתחילתה ועד סופה[2]) חוזר לראש", ונחלקו ראשונים בגדר דין זה, יש שפירשו[3] שכל הפסקה ממושכת מקלקלת את התפילה ועליו להתפלל מחדש, ויש שפירשו[4] שעליו לחזור לראש דוקא כששהה מחמת אונס (ולשיטה זו נחלקו הפוסקים[5] אם מוגדר 'אנוס' דוקא כאשר ע"פ דין אסור להתפלל, כגון שהיה המקום מטונף, או שמא מוגדר 'אנוס' אף באונס מציאותי, כגון שהתרחק מסכנה שהיתה שם).

עוד נחלקו ראשונים כיצד ינהג אם שהה הרבה באמצע התפילה, אך לא כשיעור שיכול לגמור את כולה, יש שכתבו[6] שחוזר למקום שפסק, ויש שפירשו[7] שבמקרה זה חוזר לראש הברכה.

פסק השו"ע[8]: "בכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש, ואם לאו, חוזר לתחילת הברכה שפסק בה, ואם פסק בג' ראשונות, חוזר לראש, ואם באחרונות, חוזר לרצה כו'. אם שח בתפילה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות", וא"כ בפשטות נוקט שכל ששהה בכדי לגומרה, אפילו בשתיקה ואפילו שלא מחמת אונס, חוזר לראש התפילה, ואם שהה (בשתיקה או בדיבור) פחות משיעור זה, חוזר לראש הברכה, וכן מנהג רבים מהספרדים[9].

לעומת זאת מורים פוסקי אשכנז[10] שרק במקום אונס יש לחזור (אלא שלענין הפסק בתפילת שמונה עשרה יש להחמיר שאף אונס 'מציאותי' בכלל זה), לפיכך למנהג האשכנזים, המפסיק תפילתו מחמת אונס ושוהה בכדי שיכול לגומרה - חוזר לראש, ואילו אם שהה פחות משיעור זה, דעת רבים[11] שאינו חוזר אלא למקום שפסק, ויש המורים[12] שמ"מ אם שהה שלא מחמת אונס בכדי לגומרה - חוזר לראש הברכה.

אכן אף למנהג רבים מהאשכנזים[13] אם לא רק שהה אלא גם הפסיק בדיבור, הרי שדינו חמור יותר, לפיכך אם שח שיחה מועטת באונס, כגון שהיה נתון לסכנה, ואפילו לא שהה בכדי לגמור אותה ברכה, או שח בשגגה ואפילו אם שהה בכך בכדי לגמור כולה, מ"מ חוזר לראש אותה ברכה, ואם שח במזיד, יש אומרים שאפילו בשיחה מועטת חוזר לראש התפילה, ומ"מ הכרעת האחרונים[14] שמשום 'ספק ברכות להקל' יש לדונו כשח בשוגג.

  סיכום: חייל שהוזעק באמצע ברכה או תפילה, ונאלץ להפסיק בשהייה ממושכת (בין בדיבור בין בשתיקה): אם עמד במקום שאין בחזרה חשש ברכה לבטלה (כגון שהפסיק באמצע קריאת מגילה והלל), ראוי תמיד לחזור ולקרוא מתחילה בלא ברכה, ואם עמד במקום שיש בחזרה משום ברכה לבטלה, למנהג הספרדים אינו חוזר, ואילו למנהג האשכנזים, בענינים שחיובם מן התורה (כקריאת שמע וברכותיה וכברכת המזון), וההפסק נגרם מכך שהמקום או האדם לא היו נקיים וראויים לתפילה, חוזר.

 הפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה, מנהג רבים מהספרדים שכל ששהה (בין בדיבור בין בשתיקה) שיעור זמן שהיה יכול להתפלל בו את כל התפילה מראשיתה ועד סופה, חוזר לראש התפילה. שהה פחות מכך, חוזר לראש הברכה שעמד בה, מלבד אם עמד בשלוש ברכות ראשונות או אחרונות שאז חוזר לראש סדר הברכות שעמד בו.

 ואילו מנהג האשכנזים לחזור לראש רק בהפסק ממושך שנגרם מחמת אונס (כגון שהיה נתון לסכנה), אך בהפסק שלא נגרם מחמת אונס, או שלא היה ממושך, אינו חוזר אלא למקום שפסק, מלבד אם הפסיק בדיבור, שאז חוזר לראש הברכה שעמד בה.

[1] ברכות כב ע"ב.הערה: מפאת מורכבות הנושא נמנענו להביא ביתר הרחבה את מקורות דין זה ואת פירוט שיטות הראשונים, ועיין עוד בפרק יא תשובה ט:

[2] ראה משנה ברורה (סימן קד ס"ק יד) שאפילו עומד לקראת סוף התפילה מ"מ משערים ההפסק בשיעור זה:

[3] רי"ף ברכות טז ע"א מדפי הרי"ף, רמב"ם פ"ד מתפילה הי"ג, ועיין משנה ברורה סימן קד ס"ק טז ושער הציון שם ס"ק טו:

[4] תוס' ברכות כב ע"ב ד"ה 'אלא' ורא"ש שם פ"ג סימן כג, בשם השר מקוצי:

[5] ראה משנה ברורה שם ס"ק טז:

[6] רשב"א ברכות לג ע"א:

[7] תוס' שם ד"ה 'אבל עקרב':

[8] סימן קד סעיפים ה-ו:

[9] עיין באריכות בילקוט יוסף שם סעיף ו ובהערה שם, ואף הורה שאם בטעות המשיך ממקום שפסק, לא עלתה לו תפילה. ברם, לעומת זאת עיין כף החיים (שם ס"ק כח) שלמד מדברי הב"י בבדק הבית (בסוף סימן צ) שהורה כשיטת רבינו יונה (על הרי"ף שם) שאף המפסיק בתפילה אינו חוזר, שלמעשה אין לחזור אלא כשהפסיק בדיבור, וכעין זה כתב הבן איש חי (שנה א פרשת משפטים אות ח) שאין חוזר לראש אלא כשהפסיק מחמת אונס:

[10] ראה רמ"א סימן סה סעיף א, ומשנה ברורה סימן קד ס"ק טז, אלא שכתב המשנה ברורה (שם ס"ק טו) שאם שהה עקב אונס 'מציאתי' ולאחר מכן המשיך בטעות ממקום שפסק, הרי שבדיעבד עלתה לו תפילה:

[11] משנה ברורה שם ס"ק יט בשם הגר"א והמגן גיבורים:

[12] ביאור הלכה שם סעיף ה ד"ה 'ואם לאו חוזר':

[13] עיין משנה ברורה שם ס"ק כה וביאור הלכה שם סעיף ו ד"ה 'דינו כדין ההפסקות' (ומ"מ עיין שם שכתב שבכל מקרים אלה אם בטעות המשיך ממקום שפסק, אינו חוזר ומתפלל). ברם, שיטת הגר"א (שם) כרשב"א דלעיל שלעולם אינו חוזר במקרים אלה אלא למקום שפסק:

[14] עיין ספר פסקי תשובות שם אות יב: