הקדמה

"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים"[1].

התפילה, פניית הנשמה אל יוצרה, אינה רק פעולה שכלית הכרתית אלא בעיקר פעולה רגשית הנובעת ממעמד החיים היותר עצמיים, על כן היא מהווה נקודת שיא בחיי האדם, "לב הזמן ופריו".

לפיכך מחייבת התפילה הכנה גדולה לפניה, יחד עם עמידה ראויה בשעה שמתפלל, וכפי שהורונו חז"ל "אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוון את רגליו (יצמידם זו לזו), שנאמר, ורגליהם רגל ישרה", ובארו המפרשים[2] שבכך מבטא את שעבודו הגמור כלפי שמים ונדמה כאילו הוא ממלאכי השרת.

עוד כתבו ראשונים[3]: "ומה שהיו מכוונים להיות תפילתם בשעת הנץ החמה, הוא מפני שבאותו זמן היו רוב האומות נכשלות אחר עבודת השמש, והיו ישראל קובעים תפלתם באותו זמן מפני שיש בה ברכות שבהם אדם מכיר לבא מאתו יתברך".  דהיינו, לקבוע בליבנו את האמונה שכל ענייננו מגיעים רק מהקב"ה.

[1] ברכות ל ע"ב:

[2] ראה ב"י סימן צה:

[3] מאירי ברכות ט ע"ב: