פרק א

שאלה:האם חיילים היוצאים ל'פתיחת ציר' באורך שני ק"מ בשטח הנצפה ע"י האויב ושהסכנה בו שכיחה, מחויבים בתפילת הדרך? וכיצד ינהגו לענין זה חיילים היוצאים לניווט במרכז הארץ?

כיצד ינהג לענין תפילת הדרך, חייל המשרת במרכז הארץ ונוסע מידי יום מעירו לבסיס?

תשובה:נאמר בגמרא[1]: "אמר רבי יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך כו'. אימת מצלי? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא משעה שמהלך בדרך. עד כמה? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא עד פרסה (כארבעה ק"מ)", ומ"מ מבואר בפוסקים[2] שאם הדרך מוחזקת בסכנה, אומר תפילת הדרך אף על פחות מכן.

בביאור סוגיה זו נחלקו ראשונים, יש שפירשו[3] שהגמרא נוקטת שאין להתפלל אלא בתחילת מסעו, ועל כן דנה עד היכן נחשב כמתחיל את דרכו, ולשיטה זו כל שעבר מרחק פרסה מהעיר, שוב לא יוכל לאומרה. ויש שפירשו[4] שהגמרא דנה מהו אורך הדרך המחייב בתפילה זו, ולשיטתם אף לאחר שצעד כברת דרך מרובה, רשאי לאומרה, כל שעדיין יש דרך באורך פרסה לפניו, וכן נפסק להלכה[5], ומ"מ כתבו הפוסקים[6] שראוי לחוש אף לדעה החולקת ועל כן לכתחילה יאמרנה בפרסה הראשונה למסעו.

נחלקו הפוסקים[7] בהגדרת 'פרסה', יש אומרים שחובת התפילה חלה על דרך שאורכה פרסה (כארבעה ק"מ), ואפילו עובר מרחק זה בנסיעה וכד', וכן מנהג רבים מהאשכנזים[8], ויש אומרים שהחיוב הוא על דרך ששוהה בה בכדי שיעור זמן הליכת פרסה (72 דקות), ואם נוסע זמן קצר מכך אינו מברך למרות שעבר בדרכו מרחק רב, וכן מנהג רבים מהספרדים[9].

והנה בחיוב תפילת הדרך ברוב הדרכים בארץ בזמננו יש להסתפק, מחד, שכיחוּת תאונות הדרכים לדאבוננו, מחייבת תפילה לכשעצמה אפילו על דרכים עירוניות, אלא שבפשטות, תפילת הדרך לא תוקנה על סכנה זו[10], ומאידך, סכנת אויבים לסטים וחיות רעות - שכנגדה תוקנה התפילה – כמעט ואינה מצויה כלל[11], שלא כיציאה לדרך בזמניהם, שהיתה בדרך כלל בדרכים לא סלולות ושוממות ובמקומות שמצויים בם ליסטים וחיות רעות.

לפיכך מצינו מנהגים שונים בימינו, יש נוהגים[12] לאומרה תמיד, ואין מתחשבים בבתים שבצידי הדרך כל שאין הדרך עוברת ממש בתוך מקום יישוב, ולעומת זאת יש המורים[13] לאומרה בלא הזכרת שם ומלכות, ויש אף הנוהגים[14] בגלל הספיקות הנ"ל להוסיף את תפילת הדרך בברכת 'שומע תפילה' שבתוך תפילת העמידה שמתפלל סמוך וקודם צאתו לדרך.

ברם, כל זאת בדרכים ראשיות, אך באיזורי ספר או באזור שמתגוררת בו אוכלוסיה ערבית עוינת, וכן בשטחי אימונים, תיתכן יותר מציאות של דרך שוממה שיש בה חשש סכנה המחייבת תפילה, ואז כמובן אין להקל בכך[15], ומעבר לכך כבר התבאר שאם הדרך מוחזקת בסכנה ממשית, אזי יש להתפלל אף על פחות מפרסה, לפיכך, חיילים המבצעים תעסוקה מבצעית בגיזרה שהסכנה בה שכיחה, מחויבים בתפילת הדרך עם צאתם מהמוצב למשימותיהם[16].

      סיכום: חייל היוצא מביתו לבסיסו שמחוץ לעיר, לדרך הארוכה מפרסה (כארבעה ק״מ), צריך להתפלל תפילת הדרך עם צאתו, וכן ינהג חייל היוצא מהמחנה לניווט בשטח שאינו מיושב. מנהג האשכנזים לאומרה אף כשנוסע מרחק זה ברכב, ואילו למנהג הספרדים דוקא כשנוסע מחוץ לעיר כדי זמן הילוך פרסה (72 דקות) מתחייב בתפילה זו.

היוצא לדרך המוחזקת בסכנה, ואפילו אינה דרך ארוכה מפרסה, צריך להתפלל תפילת הדרך ביציאתו מהמוצב.

[1] ברכות כט ע"ב - ל ע"א:

[2] משנה ברורה סימן קי ס"ק ל, וכן מוכח בדברי רבינו יונה שם ריש דף כ ע"ב מדפי הרי"ף. ועיין עוד ביאור הלכה (שם סעיף ג ד"ה 'ההולך') שהביא שיטת האור זרוע (ח"א סימנים מז - מח) שלמד מהמשך הסוגיה שם שאם יצא למקום סכנה לאחר שהתפלל שמונה עשרה, יש לו להתפלל תפילה קצרה ("צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, ברוך אתה ה' שומע תפלה") במקום תפילת הדרך:

[3] רש"י שם ד"ה 'עד פרסה'. ועיין רבינו יונה (שם כ ע"ב מדפי הרי"ף) שבאר כעין רש"י אלא שהוסיף שהגמרא דנה עד היכן לכתחילה ראוי להתפלל, אך פשוט שבדיעבד יוכל להתפלל בהמשך הדרך:

[4] בה"ג המובא ברש"י שם, וכן פסק הרא"ש שם פ"ד סימן יח:

[5] שו"ע סימן קי סעיף ז, וע"ש שאין לאומרה אלא משעה שאחז בדרך, ומבואר במשנה ברורה (שם ס"ק כט) שאומרה משיצא מעיבורה של עיר, והוא כ-70 אמה (כ-35 מטר) מהבית האחרון, ולדעת ערוך השולחן (שם סעיף יג) יוצא ידי חובה אף אם אומרה בתוך העיר לאחר שיצא מביתו. כל זאת בניגוד לשיטת הט"ז (שם ס"ק ז) הנוקט שרשאי לאומרה אף בביתו כל שגמר דעתו והכין עצמו לצאת לדרך:

[6] שו"ע ורמ"א שם:

[7] ראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"א או"ח סימן יג וח"ב או"ח סימן יד:

[8] משנה ברורה שם ס"ק ל, שו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן ס אות ד, שו"ת שבט הלוי ח"י סימן כא, ועוד:

[9] שו"ת יביע אומר שם, שו"ת אור לציון ח"ב פ"ז אות כז, ילקוט יוסף שם סעיף ב, ועוד:

[10] עיין שו"ת דבר חברון שהורה לאומרה כיום אף על נסיעה עירונית, ברם הוסיף שם שאם לבו נוקפו ואינו רוצה לברך ממש, יוכל לאומרה בתוך ברכת 'שומע תפילה':

[11] מה גם שכמעט ולא מצוי שתהיה בארץ דרך פרסה שוממת לחלוטין בלא כל נקודת יישוב או אפילו מבנה כלשהו בצידיה, ובלא תנועת כלי רכב לאורכה. אך גם אם ידוע שיש דרך שוממה בשיעור פרסה, מכיון שהנסיעה בכבישים אלו במהירות רבה, יתכן שעד שיספיק לומר תפילת הדרך, יימצא כבר בתוך פרסה לדברים הנ"ל, שמהם ואילך עד מחוז חפצו שוב אין פרסה או שבעים אמה מבתים בודדים בלעדיהם, כך שנחשב שהגיע תוך פרסה סמוך לעיר ששוב אין לומר תפילת הדרך, ואם ימהר לאומרה אולי יקדימנו באופן שעדיין אינו בגדר שיצא מעיבורה של עירו, ועיין בכל הנ"ל בפסק"ת סימן קי אות ח:

[12] שו"ת שבט הלוי שם, ילקוט יוסף שם, ספר פסקי תשובות שם אותיות א, ח:

[13] שו"ת אור לציון שם, שו"ת ישכיל עבדי ח"ז קו"א או"ח סימן ג, ועיין שו"ת מנחת שלמה שם:

[14] כן כתב הגר"מ אליהו בהערותיו לקיצור שו"ע סימן סח הערה א, ועיין שו"ת מנחת שלמה (שם) ובספר הליכות שלמה (פרק כא סעיף ג) שכן ראוי לנהוג בכל מצב מסופק, וכעין זה בשו"ת שבט הלוי שם. ובאופן זה יוצא אף ידי שיטת הראשונים (מהר"ם מרוטנבורג, הובא בשו"ע שם סעיף ו) שהואיל ואין תפילת הדרך פותחת ב"ברוך אתה כו'" יש להסמיכה לברכה 'ארוכה' אחרת הפותחת ב"ברוך", אף שלמעשה מבואר במשנה ברורה (שם ס"ק כח) שבמקום צורך אין לחוש לשיטה זו, וכשיטת התוס' (פסחים קד ע"ב ד"ה 'כל') שהואיל ותפילת הדרך אינה ברכה אלא תפילה, אינה מחויבת בפתיחה ב"ברוך":

[15] ומבואר ברא"ש (ברכות פ"ט סימן ג) שאף למנהג האשכנזים שאין לברך ברכת הגומל על נסיעה מעיר לעיר אא"כ הוא מקום סכנה, מ"מ לענין בקשה על נפשו בתפילת הדרך אין להקל, ואומרה כל שיש חשש סכנה:

[16] ואגב יש להוסיף שאף הנוסע בשבת במקום סכנה מחויב בתפילת הדרך, ולענין זה אין אומרים שאין לאדם לשאול צרכיו בשבת, ראה שו"ת בצל החכמה ח"ה סימן מא: