פרק יב

שאלה:האם מפקד שנקרא לחמ"ל באמצע התפילה ונאלץ בשל כך להסיר את התפילין מעליו, מחויב לברך עליהם כשחוזר ומניחם?

תשובה:נפסק בשו"ע[1]: "אם מניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך עליהם בכל פעם כו', הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך", זאת לפי שעצם הסרתם חשובה מעשה הפסק, וכפי שמצינו בגמרא[2] שרבא ברך מחדש על התפילין כשחזר והניחם לאחר ששב מבית הכיסא. וכן מנהג רוב הספרדים[3] והתימנים[4], אולם הרמ"א חולק ונוקט שכאשר מסירם על דעת לשוב ולהניחם לאלתר אין צריך לברך[5], ורק כשנצרך לנקביו מחויב לברך מחדש, לפי שאין רשאי להיכנס לבית הכיסא בתפילין, ולכך נחשב כהפסק גמור (ויש שכתבו[6] שאף אם עשה צרכיו – אינו חוזר ומברך).

כתבו האחרונים[7] שאף מנהג הספרדים הנמשכים אחר פסקי מרן השו"ע להקל שכל שדעתו לחזור ולהניחם לאלתר ועד כחצי שעה – אין מברך עליה, זאת ע"פ הכלל 'ספק ברכות להקל'. ויש מפוסקי אשכנז[8] שהורו שכן הדין גם בהפסק של מספר שעות, כל שדעתו מפורשת לחזור ולהניחם.

לפיכך, מפקד שנאלץ להסיר את התפילין מעליו באמצע התפילה, אם חוזר ומניחם לאחר למעלה מחצי שעה, למנהג רבים חוזר ומברך עליהם, ולמנהג מקצת האשכנזים לא מברך שנית גם אם חלפו מספר שעות משעת הסרתם.

ברם, יש להעיר שגדרי היסח דעת אינם חלוטים והדבר מצריך אומדנא בדעת האדם אם אכן דעתו לא הוסחה, מאידך יש להעיר שיש מן הפוסקים[9] שכתבו שכל שמסירם באמצע התפילה, מן הסתם לא הסיח דעתו מהם, לפיכך ראוי שאם יודע מראש שיאלץ להפסיק באמצע התפילה ולהסירם, שיתכוון בבוקר בשעת הברכה עליהם שאין כוונתו לפטור בברכה זו אלא עד שיסירם, וממילא אחר כך יברך שנית לדעת כולם, או שיתכוון בשעת הברכה בבקר, שתחול גם על ההנחה השניה[10].

סיכום: מי שחלץ תפיליו וחוזר לאחר מכן ומניחן, למנהג התימנים צריך לחזור ולברך אפילו חזר והניחן לאלתר, למנהג הספרדים אין צריך לברך כל שהיתה דעתו לחזור ולהניחן, והניחן תוך כחצי שעה משעה שחלצן (מלבד אם נכנס לשירותים, שאז מחויב לחזור ולברך לאלתר), ואילו למנהג רבים מהאשכנזים אם היתה דעתו לכך אינו חוזר לברך אפילו לאחר מספר שעות, כל שלא נצרך לנקביו בינתיים. לפיכך ראוי שאם יודע מראש שיאלץ להפסיק באמצע התפילה ולהסירם, שיתכוון בבוקר בשעת הברכה עליהם, שאין כוונתו לפטור בברכה זו אלא עד שיסירם, וממילא אחר כך יברך שנית לדעת כולם, או שיתכוון בשעת הברכה בבוקר, שתחול גם על ההנחה השניה (אא"כ יחלצם לצורך עשיית צרכיו כדלעיל).

[1] סימן כה סעיף יב:

[2] סוכה מו ע"א:

[3] ילקוט יוסף שם סעיף פו:

[4] שו"ע המקוצר סימן ט סעיף כא:

[5] ומ"מ יניחם בעמידה, הליכות שלמה פ"ד סעיף ח:

[6] המגן אברהם (שם ס"ק כב) הסתפק שמא הטעם שרבא ברך מחדש על התפילין לאחר ששב מבית הכיסא אינו אלא לפי שבית הכיסא שלהם היה מרוחק, ומכיון שהיה לו הפסק ארוך חזר וברך, אך לדידן אין צריך לברך מחדש אחר עשיית צרכים (ועיין בן איש חי (וירא אות יג) וכף החיים (שם ס"ק עח) שחשו לדבריו ונקטו שהואיל והדבר מסופק לא יברך אלא יהרהר שם שמים בלבו, וכן הורה הגר"מ אליהו בהערותיו לקיצור שו"ע סימן י הערה כא).ויש שכתבו שגם לדעת שאר פוסקים (ב"ח שם אות ח, ט"ז שם ס"ק יא, ביאור הלכה שם ד"ה 'וי"א', שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן ב) שנקטו שהואיל ואינו רשאי להיכנס בתפילין לבית הכיסא לפיכך חשוב הפסק גמור, מ"מ הלא כבר כתבו האחרונים (עיין שו"ת ארץ צבי ח"א סימנים קי - קיא, חזון איש או"ח סימן יז אות ד, שו"ת מנחת יצחק ח"א סימן ס, שו"ת יביע אומר ח"ג סימנים א- ב, ספר הליכות שלמה פ"כ ס"ק לח, ועוד) שבתי הכיסא שבימינו קלים יותר לפי שהלכלוך נשטף מהם, ולפיכך מנהג רבים (ראה שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן ג) שרק הנצרך לצרכים גדולים מחויב אח"כ לחזור ולברך:

[7] ראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן ב:

[8] עיין בכגון זה לענין ציצית בספר הליכות שלמה פ"ג אות ז, וכן הורה לנו הגר"א נבנצל:

[9] משנה ברורה שם ס"ק מד, ילקוט יוסף שם סעיף פז:

[10] עיין בכגון זה לענין ציצית בביאור הלכה סימן ח סעיף יד ד"ה 'וי"א', ובמשנה ברורה סימן כה ס"ק מג: