הקדמה

מרכזית היא מצות קריאת שמע שעניינה קבלת עול מלכות שמים וממילא מהווה יסוד מוסד לכל עבודת ה', ובשל כך אף חובה לקרותה בתכלית הכוונה הטהורה והשלימה, וכתב הטור[1] שיקראנה בהתעוררות וחיבה כצו מלכותי שהתקבל זה עתה.

אמרו חז"ל[2] "אמר רבי מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה" ועוד אמרו[3] "אמר רבי חמא ברבי חנינא כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנום". וכתבו ראשונים[4] "משורשי המצוה שרצה ה' לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו כו' ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו וכל צעדיו יספור לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל ממנו להחביא אחת מכל מחשבותיו, הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה".

ופשט הכוונה: "שמע ישראל" – התבונן וקבל יסוד זה ש"ה' אלוהינו" – שהוא אדון הכל ובעל הכוחות כולם (ויתכוון בזה לקבל על עצמו עול מלכות שמים[5]), הוא "ה' אחד" – יחיד בשמים ובארץ ומהווה ומנהיג בהשגחה מופלאה על כל היש.

[1] ריש סימן סא:

[2] ברכות י ע"ב:

[3] שם טו ע"ב:

[4] ספר החינוך מצוה תכ:

[5] ראה ספר הליכות שלמה פ"ז סעיף ה: