פרק יד

שאלה:כיצד ינהג מפקד שנאלץ להפסיק בדיבור באמצע עלייה לתורה?

תשובה:נפסק בשו"ע[1]: "העומד לקרות בתורה וברך ברכה שלפניה וקרא מקצת פסוקים ודיבר דברי תורה או דברי חול (אף שכמובן לכתחילה אין לשוח כלל באמצע הקריאה), לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך", וכעין כל ברכת המצוות שאין להפסיק בין הברכה למעשה בכדי שיהא לברכה על מה לחול, אך כל שדיבר לאחר שהחל בקיומה – אינו נחשב הפסק, מלבד אם לאחר מכן צריך לברך ברכה שאינה פותחת בברוך ונסמכת על הברכה הראשונה[2].

לפיכך מפקד שנאלץ להפסיק לענין דחוף לאחר שברך בתורה, יקרא אפילו פסוק אחד ואפילו תיבה אחת ואז יוכל לדבר, ולאחר מכן ימשיכו בקריאה. אולם אם אינו העולה אלא רק ה'בעל קורא', ונאלץ להפסיק, אזי רשאי להפסיק לאלתר, שהרי לא ברך אלא רק מוציא את העולה בקריאתו.

סיכום: עולה שנאלץ בשעת דחק להפסיק בדיבור לאחר שברך בתורה, יקפיד לקרוא תחילה פסוק אחד או אפילו תיבה אחת, ולאחר מכן ימשיך בקריאה בלא ברכה נוספת, ובעל קורא שנאלץ להפסיק, יכול להפסיק אפילו לאלתר.

[1] סימן קמ סעיף ב. ועיין עוד בפסקי תשובות סימן קמ אות ב:

[2] עיין באריכות בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן ט) שכתב להוכיח שמעיקר הדין אפשר שאף לכתחילה יהיה מותר להפסיק בדיבור בתום הקריאה קודם הברכה, כגון באמירת תיבות 'אמת תורתנו הקדושה' (או באמירת 'חזק חזק ונתחזק'), ושכן מוכח מריטב"א (מגילה כא ע"ב) שבאר שהברכה שלאחר הקריאה פותחת בברוך לפי שאינה נסמכת לברכה הראשונה ומותר להפסיק ביניהם, ברם למעשה נכון להחמיר. וכ"כ בילקוט יוסף סימן קמה סעיף ה: