הקדמה

נאמר בגמרא[1]: "תניא, "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" - דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר, "הוי כל צמא לכו למים", כיון שהלכו (ישראל) שלושת ימים בלא תורה נילאו (עייפו), עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה".

דרשה זו מתייחסת לדור המדבר שחזה עין בעין בניסי יציאת מצרים וחי בהשגחה פלאית במדבר, ואם לגביו נכונה היתה התקנה להרוות את צימאון נשמתם ולקרוא בתורה אחת לג' ימים, על אחת כמה וכמה נכונה תקנה זו לדורות אחרונים השרויים בסיבוכי החיים ועירפולם וזקוקים לשמיעת דבר ה', ועשרת מונים מקום יש לה לתקנה זו במציאות הצבאית בה עומס הפעילות מביא לעיתים למציאות שעשויים לחלוף ג' ימים בלא תורה.

[1] ב"ק פב ע"א: