פרק ג
שאלה: חייל שקם באמצע הלילה לשמירה או לצורך פעילות אחרת שתמשך עד הבוקר, ונוטל ידיו, האם עליו לברך על נטילת ידיים, והאם עליו ליטול ידיו שנית כשיאיר השחר?
תשובה: הניעור קודם עלות השחר יש לו ליטול ידיו הן מצד שנעשה בשנתו בריה חדשה, וכשיטת הרשב"א[1], והן מצד הרוח רעה השורה על הידיים בשעת השינה. נטילה זו תועיל לו אף לאחר זמן לתפילה כל עוד שומר ידיו נקיות, וכשיטת הרא"ש. אכן יש אומרים שהרוח רעה חוזרת לשרות מחדש בשעת עלות השחר, ולפיכך כתב השו"ע[2]: "השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום", והוסיף הרמ"א[3]: "הגה, ויטלם ללא ברכה".
למעשה, מנהג הספרדים[4] והתימנים[5] לברך תמיד בשעת קימה כל שהוא אחר חצות הלילה[6], וממילא כשנוטל ידיו שנית בעלות השחר לא מברך כיון שכבר ברך על נטילה ראשונה. ואילו מנהג האשכנזים[7] שכשקם משנתו נוטל ידיו ללא ברכה, וקודם התפילה יעשה צרכיו ובכך יביא עצמו לידי חיוב נטילה בברכה[8].
עוד יש להוסיף ששונה הדין לענין ברכות התורה, שם כל שישן בלילה שינת קבע – מתחייב לברך מחדש אף קודם חצות וממילא אינו צריך לברך שנית בעלות השחר, מלבד למנהג התימנים הנוקטים שאף אם ישן שינת קבע אינו מברך מחדש קודם חצות הלילה, עיין בפרק ד תשובה ה. ואילו לענין ברכות השחר, מנהג הספרדים והתימנים לברכם כל שהוא אחר חצות הלילה, וכן מנהג האשכנזים מלבד ברכת 'הנותן לשכוי' שלכתחילה מקפידים לברכה לאחר עלות השחר, עיין בפרק ג תשובה ב.
סיכום: הניעור קודם עלות השחר, מנהג הספרדים והתימנים שכל שהוא אחר חצות הלילה, נוטל ידיו בברכה ומברך ברכות התורה והשחר כסדרם, ואילו מנהג האשכנזים ליטול ידיו בלילה בלא ברכה (ולהתחייב מחדש בנטילה בברכה לאחר שעושה צרכיו בבוקר קודם התפילה), ולברך את כל ברכות השחר מלבד ברכת ׳הנותן לשכוי בינה׳ שיברכנה משיאור היום.
[1] השיטות השונות התבארו בתשובה א:
[2] סימן ד סעיף יד:
[3] שם:
[4] ילקוט יוסף סימן ד סעיף יא, הלכה ברורה סימן ד סעיף מו, ושכן נכון ע"פ הקבלה שלאחר חצות הלילה אין שורה רוח רעה:
[5] שו"ע המקוצר סימן ב סעיף ז:
[6] אבל אם קם קודם חצות הלילה, יטול ידיו בלא ברכה משום שספק ברכות להקל, ומ"מ המברך יש לו על מה לסמוך- ראה ילקוט יוסף סימן ד סעיף ט:
[7] משנה ברורה סימן ד ס"ק לג, ספר אשי ישראל פ"ב סעיף לא:
[8] אכן אם בשעה שקם מעריך שלא יזדקק לנקביו קודם התפילה, אף לאשכנזים יברך לאלתר - ספר אשי ישראל שם: