פרק טז

שאלה:האם מותר לכבד חייל מהצוות בדבר מאכל, אם ידוע שלא יטול ידיו ושלא יברך?

תשובה:נאמר בגמרא[1]: "אמר רבי זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו", ומכאן למדו ראשונים[2] שאף אין ליתן לאכול אלא למי שמברך, דנמצא מכשילו באכילה בלא ברכה, וכן פסק השו"ע[3], אולם הוסיף הרמ"א[4] שכשנותן לעני אין לדקדק אחריו, אך העירו הפוסקים[5] שאם יודע בודאי שלא יברך, אין ליתן לו.

למרות כל דין זה הורו מפוסקי דורנו[6] שכיום יש לארח ולכבד במאכל ומשתה אף את אחינו שעדיין אינם מקפידים על קיום מצוות ושלא ניתן לשדלם לברך, שאם לא כן הלא יש חשש לפגיעה בכבוד הבריות ומתוך כך להתרחקותם מדרך התורה ולשנאת ההולכים בדרכיה, ואיסורם חמור הרבה, מה גם שבכך שמכבדו אפשר שאף ישפיע עליו לקרבו לתורה ומצוות, ומ"מ באם ניתן הדבר יברך הוא לפניהם בקול רם ויתכוון להוציאם בברכתו.

סיכום: מותר לכבד במאכל ומשתה אף את אחינו שאינם מקפידים על קיום מצוות ושלא ניתן לשדלם ליטול ידיים ולברך, ומכל מקום באם ניתן הדבר יברך הוא לפניהם בקול רם ויתכוון להוציאם בברכתו.

[1] חולין קז ע"ב:

[2] רבינו יונה ברכות מב ע"א מדפי הרי"ף:

[3] סימן קסט סעיפים א-ב, וכעין זה ברמ"א סימן קסג סעיף ב:

[4] שם, ע"פ רבינו יונה שם:

[5] משנה ברורה סימן קסט ס"ק יא:

[6] שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן לה: "חושבני שנכון לכבד אותו באכילה ושתיה, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום שאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לא לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד, ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן. ואף שכעין זה כתב גם הגרעק"א (יו"ד קפא ס"ו) לענין אשה המקפת פאת ראש האיש ומ"מ כתב רק בלשון "ואולי", שאני הכא דבזה שהוא נמנע מלכבדו, הוא עצמו נחשב כמכשילו ביותר". בדומה לזה כתב בספר פאר הדור ח"ג עמוד קצה בשם החזו"א, שמותר להגיש כיבוד לפני כל אורח, גם כשידוע שלא יברך, מפני שהברכה דרבנן, ואם לא יגיש לו מכשילו ב"לא תשנא את אחיך בלבבך" שהוא דאורייתא, וכעין זה בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן יג אות ה), אלא שכתב כן רק בפעמים הראשונות כל זמן שאינו מכירו, אך לאחר שחבירו יכיר בו שהוא בעל מידות ורק נמנע מליתן לו מאכל מסיבות הלכתיות, שוב אינו רשאי להקל מטעם זה. ועיין ש"ך (יו"ד סימן קנא ס"ק ו) שכתב שבישראל מומר לכל התורה אין כלל חיוב להפרישו מאיסור, ואף מותר למסור כוס יין לנזיר כמבואר בדבריו, ובשו"ת אגרות משה (שם אות ט) הביא שאפשר שכן הדין אף בתינוק שנשבה לבין הגויים. ועיין עוד מגן אברהם (שם ס"ק ו) שכתב לחלק בין דין הנטילה שאין לתת לו מאכל קודם שיטול ידיו, לדין הברכה שרשאי למסור מאכל אף לחשוד על כך, ועיין עוד באריכות בילקוט יוסף סימן קסג סעיף ג ובהערה שם: