פרק א

שאלה:מהם גדרי המחנה שפטרו בו חז"ל מנטילת ידיים?

תשובה:שנינו במשנה[1]: "ארבעה דברים פטרו במחנה (היוצא למלחמה[2]), מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידיים (נטילת ידיים לסעודה) ומדמאי ומלערב", ונאמר בירושלמי[3]: "עד כדון (כאן) בשאינן סמוכין למעין ואפילו סמוכין למעין". בביאור דבריו נחלקו הפרשנים, יש שפירשו[4] שהירושלמי מורה שחז"ל פטרו מנטילה אף כשמצויים מים סמוך למחנה, ויש שפירשו[5] שהירושלמי מסתפק בכך, ולמעשה נראה שיש להקל כשאין מים מצויים בנקל לפניהם[6].

עוד נאמר בירושלמי: "כמה הוא מחנה כו'? רבי יוחנן אמר עשרה, (שנאמר) "ויבואו נערי דוד" כו'. רבי יודה בן פזי אמר עשרה, (שנאמר) "מחנה גדול כמחנה אלהים", וכמה מחנה אלהים? עשרה (קרבן העדה – כדמצינו בדיני צירוף לתפילה). תני בשם רבי יודה שנים עשר אלף, כמחנה ישראל כו'. כשם שבהליכתן פטורין מארבעה דברים, כך בחזירתן פטורין מארבעה דברים", ופסקו ראשונים[7] כדעה שגדר מחנה בעשרה אנשים.

יש מן האחרונים[8] שנקט שגדרי הצירוף למחנה כגדרי צירוף למנין לאמירת דבר שבקדושה, ושלפיכך אין ישראל מומר מצטרף לכך. ועוד כתב שאפשר שבכדי לצרפם צריך שלא יהיו רחוקים זה מזה למעלה מ־70 אמה (כ־35 מטר), וכשיעור צירוף בתי עיר זה לזה[9]. ברם, נראה שאם המקום מוקף מחיצות חל עליו שם מחנה אף כשהחיילים מרוחקים זה מזה[10].

עוד יש להוסיף שיש מפוסקי דורנו שנקטו^[11] שאין דין 'מחנה' חל אלא בחניון ארעי היוצא למלחמה ממש, ולעומתם פסק הגר"ש גורן[12]: "שגם לסוברים שרק במחנה היוצא למלחמה פטרו מארבעה דברים, כל שהחיילים נמצאים במחנה אימונים (או בסדרת אימונים בשדה[13]) לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, דינם כדין היוצאים למלחמה". עוד כתב: "חיילים היושבים במחנות ובמוצבים[14] האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואפילו כדי להגן על שטח ורכוש בפני אויבי ישראל מבחוץ או מבפנים, בכלל היתר זה". "אבל מחנה בסיסי קבוע שחייליו אינם אחראים לביטחון השוטף דינו כדין ישוב רגיל".

סיכום: חיילי מחנה היוצא למלחמה פטורים מנטילת ידיים לסעודה, יש הנוקטים שכן הדין אף כשמים מצויים להם, אולם למעשה נראה שאין להקל אלא כשאין המים מצויים לפניהם.

דין 'מחנה' חל על חיילים היושבים במחנות ובמוצבים (אף אם בכל מוצב פחות מעשרה חיילים) האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף על חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה.

מהאמור ליל עולה, שלא חל דין 'מחנה' על בסיסי חיל המודיעין, אכ"א, אט"ל, תקשוב, מטכ"ל, ורוב בסיסי ההדרכה (למעט בה"דים המהווים יחידות מבצעיות לכל דבר ואוחזים בכוננות מבצעית תמידית, כביה"ס לקצינים וביה"ס לחי"ר), אולם על בסיסי הטיסה המבצעיים של חיל האויר, מהם ממריאים כלי טייס לגיחות מבצעיות, כמו גם על בסיסי חיל הים מהם מפליגים כלי שייט למשימות בט"ש, חל לשיטת הגר"ש גורן דין 'מחנה היוצא למלחמה'. 

[1] ערובין יז ע"א:

[2] הגמרא על המשנה הנ"ל פותחת: "ת"ר מחנה היוצא למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים כו'", ומשמע בפשטות שאף שאר דיני המשנה נאמרו על מחנה היוצא למלחמה, וכן פירש רש"י שם, וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מברכות ה"ג): "ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחילה מפני שהן טרודים במלחמה", וכן כתב הטור סימן קנח, וכן מוכח מדברי רבינו האי גאון (מובא בסמ"ג ריש עשין דרבנן א) שלכך רק בזמן שלמה תיקנו ערובין ונטילת ידיים, לפי שעד אז עסקו כל העת במלחמות והיו פטורין, וכן פסק הגר"א (סימן קנח סעיף ח). ועיין עוד בענין זה בשו"ת אהלה של תורה (ח"ב סימן יד) שכתב שמסתבר שחז"ל פטרו במחנה מחשש שאם כל אחד יחזר אחר מים לנטילה עלולים להגיע לכדי סכנה, ובמלחמה, בשונה מבחיי שיגרה, חשש רחוק נידון כחשש קרוב. ברם, בניגוד לשיטות הראשונים הנ"ל, עיין בביאור הגר"א (שם) שדייק בדברי הרמב"ן והרשב"א על המשנה שהביאו דברי הירושלמי שאין מחנה פחות מעשרה ולא ציינו שהיינו היוצא למלחמה, ומכאן שלשיטתם פטור זה בכל מחנה, וכעין זה במגיד משנה פ"א מערובין ה"ג, ולשיטתם באר בספר שבת ומועד בצה"ל (עמוד כ ואילך) שדוקא פטור גזל עצים הותר במלחמה משום הפקר בי"ד, ואילו שאר ההיתרים נועדו להקל על החונים על פני השדה ולפוטרם מחיובים אלו שמקורם מדרבנן:

[3] שם פ"א ה"י:

[4] פני משה שם:

[5] קרבן העדה שם:

[6] הואיל וכל דין נטילת ידיים מתקנת חז"ל ונראה שכלל לא תיקנוהו במחנה, ועיין בדברי הגר"ש רפאל ('המעין' תשל"ו כרך טז, ב) שהוכיח מדמצינו שיחיד היושב בביתו מחויב לחזר אחר מים עד שיעור מיל, מכאן שבמחנה בשעת חנייתו פטור אף מחיזור מיל. אמנם ברבינו יהונתן (שם ד ע"ב מדפי הרי"ף, על פי הבנת שועה"ר סימן קנח סעיף יד, ערוה"ש שם סעיף יד וכן נראה בדעת המשנה ברורה שם ס"ק לח) באר שפטרום מלחזר אחר מים כלל היות שמדבר נחשב מקום סכנה, ושלא כדין היחיד המחויב לחזר אחריהם עד ד' מילין בכיוון הליכתו, אולם עיין בפירוש קרן אורה שם טז ע"ב שהוכיח שלא כדבריו. ולענין מדוע לא שנתה המשנה גם היתר מאכלות אסורות במלחמה, עיין בפירוש שיירי הקרבן לירושלמי שם (ד"ה ארבע דברים) ובפירוש ציון ירושלים לירושלמי שם במשנה:

[7] כן מבואר בריטב"א שם, וכן נראה ברשב"א שם ובמגיד משנה שם, וכן יש המגיהים (גרי"ז, חזו"א וכן נמצא בכת"י קדום) ברמב"ם פ"ו ממלכים הי"ג "ארבעה דברים פטרו במחנה כו' ואין מחיצה פחותה מעשרה", שצ"ל "ואין מחנה פחותה מעשרה":

[8] חזון איש מועד סימן קיב סעיף ו, ולמד כן ממקור הדין בפסוק המובא בירושלמי "כמחנה אלוהים". ועיין בספר הצבא כהלכה (פרק יא סעיף ב ובהשלמות שבסוף הספר אות א) שדן בדברי החזו"א והעיר שאין ראייתו מוכרחת, שהרי הירושלמי מביא אף פסוק אחר, והסיק שנראה שאף חיילים שאינם שומרים מצוות מצטרפים להחלת שם מחנה, מה גם שכל שאינם כופרים ממש במציאות ה' ניתן לצרפם למנין, ובמיוחד נכון הדבר בעת מלחמה שהאמונה בקב"ה מתעוררת אף בקרב רבים מאותם חיילים שבדרך כלל אינם מקפידים על קיום מצוות (עיין גם במה שנכתב לעייל פרק י תשובה ה). עוד כתב שם החזו"א ש"אין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל (ולא בגייס העולה על עיר של ישראל ויוצאים להודפו) ע"פ מלך ושופט שבדור, או ע"פ סנהדרין במלחמת רשות", ובספר שבת ומועד בצה"ל (עמוד כג) למד מכל דברי החזו"א בסוגיה זו שסובר שפטורי המחנה אינם נובעים מטרדת הלוחמים אלא מהיות המחנה מקום השראת שכינה:

[9] ולמד כן מסברתו ומדין צירוף פרברי העיר לתחום העיר. ברם, בשו"ת משיב מלחמה ח"א עמוד קנח כתב שאפשר שבמלחמה כוללת מצטרפים למחנה אף כשרב המרחק ביניהם, מה גם שאפשר שהבבלי לא נוקט שיעור מחנה בעשרה (ודבריו תמוהים, שלכאורה אין כל מקור לחילוק בין מלחמה כוללת למסגרת צבאית קטנה, ואף טענתו שהבבלי לא נוקט שיעור מחנה בעשרה תמוהה, שהלא הכלל המסור בידינו שכשאין הבבלי חולק מפורשות על הירושלמי נוקטים כירושלמי, מה גם שכפי שהתבאר כן נקטו הראשונים בפירושם בבבלי):

[10] עיין בספר הצבא כהלכה פרק י סעיף ב ובהערה שם:

[11] שו"ת היכל יצחק או"ח סוף סימן מז, שו"ת משפטי עוזיאל ח"ח סימן נד, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"ד אליעזרוב (הובאו בספר הצבא כהלכה פרק י הערה 19).

[12] שו"ת משיב מלחמה ח"א עמוד קנד ועמוד קס אות ז, וכעין זה נקט הגר"ש רפאל בשנתון 'המעיין' תשל"ו כרך טז, ב (שכל פעילות בט"ש כלולה בהיתר זה, אך לא חיילים המתאמנים אימוני שיגרה).

[13] משיב מלחמה ח"א עמ' קנג-קנד. ועמוד קנז "כל גדוד חיילים הנמצא בשדה לצורך אימונים", ח"ב סימן צד.

[14] משיב מלחמה ח"א עמ' קנז (ואפילו במוצבים שיש בהם פחות מעשרה לוחמים).

ועיין עוד בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סימן פב) שכתב: "אבל האחזות נח"ל שהיא באופיה מקום ישוב של קבע, אם כי נמצאים בה חיילים, כל שהמטרה היא התיישבות והתנחלות במקום באופן קבוע, לא חלים עליה ההיתרים של מחנה היוצא למלחמה".