פרק א

שאלה:האם חיילים המגיעים לסיור בחורבות ירושלים ובחברון שמימי בית שני חייבים לקרוע?

תשובה:נאמר בגמרא[1]: "אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר "ציון מדבר היתה, ירושלים שממה" וקורע". וכן פסק השו"ע[2].

ברם, כתבו הפוסקים[3] שאין לקרוע אלא בזמן שהן חרבות, אך כל שהן מיושבות ותחת שלטון ישראל, אין לקרוע עליהן, לפיכך הורו מגדולי דורנו[4] שאין לקרוע בימינו (מה גם שזיהוי ערי יהודה הקדומות אינו מוחלט[5]), אולם יש אומרים[6] שעל ערי יהודה וירושלים יש לקרוע אף בזמן הזה, הואיל ולדאבוננו אין ידינו תקיפה בה.

בספר נחלת יעקב (זיסמן, ח"ב קריעה על ערי יהודה ירושלים והמקדש אות ו) דן בנוגע למעמדם המשפטי וההלכתי של אזורי יש"ע לאחר הסכמי אוסלו ולהלן תמצית דבריו. לאחר חתימת הסכמי אוסלו ב', פינה צה"ל את חייליו משטחי A (שטח חום), הכוללים שש ערים ביהודה ושומרון, ביניהם בית לחם וחברון, ומסר את השלטון לפלסטינאים, שהיה להם שלטון צבאי על המקום באמצעות יחידות צבא ומשטרה שהקימו. אומנם בהסכם המשפטי שנחתם, האחריות הבטחונית הכוללת היא בידי ישראל. גם לפי החוק הבינלאומי מדינת ישראל אחראית על איזורים אלו, היות שכבשה את המקום, ולפלסטינאים אין שום סמכות, היות שלא היתה להם מדינה. אלא שמאחר וצה"ל לא היה מעונין להכנס לערים אלו, ואף בפועל לא נכנס, נמצא שבפועל שלטו בשטח הפלסטינאים. והגם שהתבצעו סיורים משותפים בערים אלו לצה"ל ולפלסטינאים, מטרתם היתה להראות שהאחריות הבטחונית היא של ישראל, אך בפועל השולטים בשטח היו הצבא והמשטרה הפלסטינאית. לפיכך, לאחר הסכמי אוסלו ב' השתנה המצב ממה שהיה לאחר מלחמת ששת הימים וערי יהודה כגון בית לחם ויריחו חזרו למצב של "ערי יהודה בחורבנן", מצב שנמשך מזמן חורבן בית שני עד מלחמת ששת הימים, ויהודי שעובר דרכם או ראה אותם, היה עליו לקרוע. אומנם היו שחלקו על מסקנה זו וטענו, שמכיון שהאחריות הבטחונית הכוללת במקומות אלו נשארה בידי ישראל, וביד המדינה להחליט שהצבא ייכנס לשם (ולעיתים רחוקות הוא נכנס), אין זה מצב של "בחורבנן", ולכן אין צריך לקרוע.

לאחר מבצע חומת מגן, ובעקבות פיגועים שבהם נהרגו מאות ונפצעו אלפים, הופסקו הסיורים המשותפים עם הרשות הפלסטינאית. צה"ל נמצא ונכנס לערים שנמסרו לפלסטינאים מידי יום, ביום ובלילה, לצורך פעילות מבצעית, כך שבעצם כבש את השטח בחזרה ועושה בו כרצונו. מציאות זו שהשתנתה לאחר מבצע חומת מגן, הפכה את האחיזה, השלטון והריבונות הישראלית בשטחים אלו לממשית יותר, ועל כן מסתבר שיותר אין לקרוע על ראיית ערים אלו. עכת"ד.

עוד יש להעיר שפשוט שאין אדם רשאי לקרוע בגד שאינו שלו ללא רשות הבעלים, ועל כן חיילים אינם רשאים לקרוע קריעה במדיהם, שהרי מדי הצבא (למעט מדים מסוימים של חיילי 'קבע') אינם ניתנים להם במתנה, אלא רק מושאלים הם בידם עד תום תקופת שירותם[7]ז.

סיכום: לדעת רבים מגדולי דורנו אין לקרוע כיום על ראיית ערי יהודה לרבות ירושלים, שחרבו בסוף ימי בית המקדש השני. עוד יש להעיר שמכל מקום אין חייל רשאי לקרוע קריעה במדיו, שכן אינם אלא מושאלים בידו.

[1] מועד קטן כו ע"א:

[2] סימן תקסא סעיפים א-ב:

[3] ב"י שם, וכן כתבו רבים מן הפוסקים. והגדרת "בחורבנן" היינו אפילו בנויות ומיושבות על ידי ישראל, אלא שנמצאות תחת שלטון גויים, ראה כפתור ופרח (פ"ו ענייני החורבן) ומשנה ברורה (סימן תקסא ס"ק ב), ומאידך, ערים תחת שלטון יהודי הן בגדר "בבנינן" אף שלמעשה הן חרבות או מיושבות על ידי גויים, עיין בזה באורך בספר נחלת יעקב לרב יעקב זיסמן (ח"ב קריעה על ערי יהודה וירושלים אות ג):

[4] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן לז, שו"ת משיב מלחמה ח"ב סימן קמא, וכן נקטו הגרצי"ה קוק, הגר"א שפירא, הגר"ע יוסף בספר חזון עובדיה (אבלות דיני קריעה סעיף כא) ועוד, ובנוגע לבית לחם כתב בילקוט יוסף (מועדים, קריעה על ערי יהודה ירושלים ומקום המקדש סימן תקסא סעיף ג): "ההולך לקבר רחל הנמצא בערי בנימין סמוך לערי יהודה, ורואה המקום שמעבר לחומות השמירה, יכול להקל שלא לקרוע". ובהערה ג שם כתב בשם ספר מאור החיים שהעלה להקל בזה מכמה טעמים. עוד בספר נחלת יעקב (זיסברג, ח"ב עמודים 576-599) שהאריך בזה, והוסיף שלדעת החסד לאברהם זקנו של החיד"א, אין לקרוע על חברון מכיון שהיא עיר מקלט שניתנה ללויים, וכן דעת הרי"ב זולטי, ולדבריו חברון לאחר שהופרשה כעיר מקלט וניתנה ללויים, שוב אינה בכלל ערי יהודה, אלא מערי הכהנים והלויים, ורק על ערי יהודה קורעים. אולם לדעת החיד"א והרב אברהם יצחקי אב"ד חברון, יש לקרוע על חברון, ובהסבר הדברים נכתב, שהקריעה אינה על ערי שבט יהודה, אלא על ערי ממלכת יהודה, הכוללים את שבט בנימין ושמעון, ולכן למרות שחברון ניתנה ללויים, מכל מקום היתה תחת מלכות יהודה. מה עוד ששם נמשח דוד למלך על בית יהודה (שמואל ב' ב ד). ועוד, שלערי ארץ יהודה יש קדושה וחשיבות יתירה אולם בילקוט יוסף  (מועדים, קריעה על ערי יהודה ירושלים ומקום המקדש, סימן תקסא סעיף ד הערה ד) כתב שכיום שחברון תחת שלטון יהודי אין צריך לקרוע:

[5] ספר ארץ ישראל (לגרי"מ טוקצ'ינסקי) סימן כב סעיף א:

[6] שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן עג, שו"ת שבט הלוי ח"ז סימן עח, שו"ת באר משה ח"ז עמוד שי:

[7] אמנם בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב סימן קמב) הורה שחייל אבל הלבוש מדים רשאי לקורעם, וכדברי השו"ע (יו"ד סימן שמ סעיף לד) שכשידוע למשאיל שיתכן שהשואל יצטרך לקרוע, הרי שמשאילו על דעת כן, ואף שאין הדבר מעוגן בפקודות הצבא. אולם גם אם נכון הדבר ביחס למקרה נדיר של אבל בזמן השירות, לא מסתבר שכן הדין במצבים שכיחים של חיילים המסיירים באיזור העיר העתיקה. וכן שמענו מהגר"ד ליאור. וע"ע בקשרי מלחמה ח"ה תשובה כג: