פרק ה

שאלה: האם חיילים שנאלצו להפסיק אכילתם למשך זמן ממושך, מחוייבים לחזור ולברך ברכה ראשונה קודם שימשיכו לאכול? האם ניתן לברך על שתיית המים בתחילת 'מסע', ולפטור בכך את כל המים שישתה לכל אורכו?

תשובה: כפי שהתבאר[1], לא ניתן לברך ברכה אחרונה לאחר שהתעכל המזון שבמעיו. יש מן הפוסקים[2] שנקט שבחלוף זמן זה אף הפסיד ברכה ראשונה, ושאם חפץ להוסיף ולאכול – מחויב לברך שוב ברכה ראשונה, אולם רבים מן הפוסקים[3] הורו שאין שיהוי זמן מפקיע ברכה זו, וכל שלא הסיח דעתו מלאכול – רשאי להמשיך אכילתו אף לאחר שהייה ממושכת, ואכן ע"פ זה היוצא ל'מסע' רשאי להסתפק בברכה אחת על המים שישתה במשך כל ה'מסע', בעיקר אם שותה משלוקר ברציפות.

ברם, למעשה כתבו האחרונים[4] שיש להימנע מהפוגות ממושכות במהלך אכילה או שתייה בשיעור המחייב ברכה אחרונה, שהרי אף אם יקפיד שלא להסיח דעתו מהמשך האכילה ולא תחול עליו חובת ברכה ראשונה מחדש, הלא יש לחוש שישהה שיעור עיכול וממילא יפסיד ברכה אחרונה (ובמיוחד נכון הדבר לענין שתיית מים תוך כדי הליכה מאומצת, שכפי שהתבאר[5], זמן עיכולם מהיר ביותר), מה גם שהמכשלה מצויה שלבסוף עלול לשכוח מלברך[6].

 (אגב, יש להעיר שבאם אילצוהו לשתות מים למרות שאינו חש כל צמא, כגון בזמן 'עומס חום' וכד', אין לו לברך עליהם[7]).

סיכום: המפסיק אכילתו לזמן ממושך אך לא הסיח דעתו ממנה, אינו מחויב לחזור ולברך ברכה ראשונה, ברם, למעשה יש להימנע מהפוגות ממושכות במהלך אכילה ושתיה המחויבות בברכה אחרונה, שהרי אף אם לא יסיח דעתו מהמשך האכילה, הלא יש לחוש שישהה שיעור עיכול ויפסיד ברכה אחרונה, מה גם שהמכשלה מצויה שעלול לבסוף לשכוח לברך. על כן, נכון שחיילים במהלך מסע, יכוונו לפטור בשעת ברכת שהכל את השתייה הראשונה (ויתכוונו להסיח דעתם מהשתיה הנוספת), לאחריה יברכו 'בורא נפשות', ולאחר מכן, יברכו 'שהכל' ו'בורא נפשות' על כל שתיה ושתיה.

[1] בתשובה ג:

[2] מגן אברהם סימן קפד ס"ק ט:

[3] ראה משנה ברורה שם ס"ק יז, ילקוט יוסף סימן קעח סעיף יג. ועיין רמב"ם (פ"ד מברכות ה"ז) שכתב "ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית", ובאריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סימן כז, שו"ת יחוה דעת ח"ו סימן יא, ושו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן א:

[4] ראה ביאור הלכה סימן קצ סעיף ב ד"ה 'אחר ששתה', ובשו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן קב, ועיין ילקוט יוסף סימן קעח סעיפים יא-יב:

[5] בתשובה הקודמת:

[6] ומלבד זאת, במידה וקבע מקום לאכילתו (בגדרי 'שינוי מקום בסעודה' עיין בתשובות הבאות), יש לחוש שבמהלך הזמן יצא חוץ למקומו ובכך יפסיד אף ברכה ראשונה, שכן הוכיח בשו"ת ציץ אליעזר (שם אות ז) מדברי המשנה ברורה (סימן קפד ס"ק י) שכשגם עבר שיעור עיכול וגם שינה מקומו, הפסיד אף ברכה ראשונה (אפילו במאכלים ששינוי רשות בפני עצמו אינו מפקיע את קביעות האכילה):

[7] כן שנינו במשנה (ברכות מד ע"א): "השותה מים לצמאו - מברך 'שהכל נהיה בדברו'", ומבואר בגמרא (שם ע"ב) ונפסק בשו"ע (סימן רד סעיף ז): "אבל אם חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא - אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו", והעירו האחרונים (ראה ספר וזאת הברכה פרק יב בענין 'מים ושאר משקים') שכן הדין בכל כעין זה שאינו שותה לצמאו, ובלבד שאף אין לו כל הנאת חיך מהם (כגון במים ממותקים ושאר משקאות קלים). ברם, יש להעיר שאין מצוי כ"כ שלא יהיה צמא אפילו מעט. ועיין בספר המורים בקשת (סימן 189) שכתב בשם הגר"מ אליהו והגר"א נבנצל שבתנאי שדה הגוף זקוק לשתיה אף שאין חשים בכך, ועל כן יש לברך על שתיה זו, ולעומת זאת הביא שם את דברי הגר"ד ליאור שאין לברך על מים אא"כ חש צמא, משא"כ בשאר משקים שחש בכל מקרה הנאה בשתייתם וכן פסק בספר ברכת ה' (ח"ג פ"ז סעיף נו):