פרק ב

שאלה: האם חייל שבמהלך שבוע מלחמה נרדם באמצע סעודתו וניעור לאחר זמן, צריך לברך שנית על מזונו קודם שימשיך באכילתו? וכיצד ינהג בענין זה מפקד שנאלץ לנהל בחדר האוכל שיחה ממושכת באמצע הארוחה, ודעתו הוסחה ממנה?

חיילים היושבים במגורים וכיבד אחד מהם את חבריו בחטיף וכד', ולאחר זמן הוציא דבר מאכל נוסף, האם עליהם לברך שנית?

תשובה:נפסק בשו"ע[1]: "השמש (שנתנו לו בני הסעודה לשתות) - מברך (מחדש) בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך (שמכיון שאינו יודע אם יתנו לו עוד, לפיכך מסיח דעתו לאחר כל פעם ששותה), וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף", ומ"מ העירו הפוסקים[2] שאם היתה דעתו מתחילה על כל מה שיביאו לו – אין צריך לברך כל פעם מחדש.

עוד מסופר בגמרא[3] שתלמידיו של רב ביקשו להגיש להם כוס של ברכת המזון ולאחר מכן נמלכו בדעתם וביקשו לשתות, והורה להם רב ייבא סבא שהואיל והסיחו דעתם מהמשך האכילה אינם רשאים לשתות בלא ברכה מחדש.

ונחלקו ראשונים בהיקף דין זה, יש שפירש[4] שהחלטה לסיים מוגדרת כהיסח דעת בכל אכילה, ויש שפירש[5] שדין זה נכון דוקא כשרוצה להמשיך לשתות (או באכילת עראי, כאכילת מאכל קל בין הארוחות וכד'[6]), משא"כ באכילה, שאין ההחלטה על סיום האכילה נחשבת להיסח דעת גמור, הואיל ודרכו של אדם להימשך ולהיגרר מאכילה לאכילה, ורק כשנוטל 'מים אחרונים' וכל שכן כשמברך ברכה אחרונה[7], ניכרת גמירות דעתו להסתלק מהסעודה.

לפיכך האוכל אכילת עראי וגמר בדעתו לסיימה ואח"כ רוצה לאכול עוד, מחויב לשוב ולברך, ואילו לענין סעודת קבע, הורו הפוסקים[8] שלכתחילה יש להחמיר בכל מקרה של היסח הדעת ולהימנע מהמשך האכילה, אך בדיעבד שהמשיך, לא יברך. ברם, יש להוסיף שכן הדין דוקא כשדעתו חלוטה לסיים האכילה, אך אם לא גמר דעתו לכך, כגון אורח[9] הסמוך על שולחן בעל הבית שבדרך כלל תולה האכילה בכל מה שיגישו לו. ומי שעסק בענינים אחרים, או עמד להתפלל[10], או שישן שינת עראי[11], אפילו כשעה, אך כלל לא גמר בדעתו להפסיק ארוחתו, מכיון שנאנס לא נחשב הפסק וסילוק מהסעודה ואינו צריך לברך מחדש על המשך אכילתו.

סיכום: חייל שבמהלך שבוע מלחמה נרדם באמצע סעודתו וניעור לאחר זמן, מכיון שישן שינת ארעי, אפילו שעה, אינו צריך לברך שנית על מזונו קודם שימשיך באכילתו וכן ינהג בענין זה מפקד שנאלץ לנהל בחדר האוכל שיחה ממושכת באמצע הארוחה, והוא הדין במי שנצרך לנקביו ויצא ממקום סעודתו, שאינו הפסק בסעודת פת ואינו צריך בחזרתו לברך שנית על מזונו.

הגומר בדעתו לסיים את אכילתו בסעודת ארעי, ולאחר מכן נמלך ורוצה להמשיך ולאכול, מחויב לשוב ולברך, ועל כן, חיילים היושבים במגורים וכיבד אחד מהם את חבריו בחטיף וכד', ולאחר זמן הוציא דבר מאכל נוסף, עליו לברך שנית. אולם הסועד סעודת קבע, באופן שגם כשגומר בדעתו לסיימה אין דעתו חלוטה כל כך, לכתחילה לא ימשיך, אך אם המשיך אינו מברך.

[1] סימן קסט סעיף ג, ע"פ הגמרא בחולין קז ע"ב.

[2] משנה ברורה שם ס"ק יב, שו"ע המקוצר סימן מג סעיף ו, ועיין עוד שם סעיף א שמאידך אם ברך על דבר מאכל ומשסיים לאוכלו קנה עוד ממנו, צריך לברך שנית, הואיל ולא היתה דעתו אלא על מה שברשותו:

[3] שם פו ע"ב:

[4] רא"ש שם פ"ו סימן ה:

[5] ר"ן שם כט ע"א מדפי הרי"ף:

[6] ראה ספר וזאת הברכה פ"כ אות ו, וספר פסקי תשובות סימן קעט אות ז:

[7] ואם ברך בטעות והיתה דעתו להמשיך לאכול, עיין מגן אברהם (סימן קצ ס"ק ג) שכתב שלא חשוב סילוק ורשאי להמשיך באכילתו, ועיין ביאור הלכה (שם סעיף ב ד"ה 'יברך') וכף החיים (שם ס"ק ח) שהביאו שנחלקו הפוסקים בדבר, ולמעשה הורו בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סוף סימון יא) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן א אות טז) שלא יברך הואיל ו'ספק ברכות להקל', ועיין בכעין זה בספר וזאת הברכה (שם) שלפיכך המוצא פירורי מאכל בפיו לאחר שסיים לברך ברכה אחרונה, רשאי לבולעם, שכן הברכה לא נחשבת להיסח הדעת מאכילתם.ועיין עוד בילקוט יוסף (סימן קעח סעיפים יא ויג) ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן צו) שהיושב במקומו ואוכל או שותה מידי פעם כשיעור המחייב ברכה אחרונה, ולעיתים מפסיק לזמן ממושך עד שחושש שיעבור שיעור עיכול ויפסידנה, רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ועם זאת, מאחר ודעתו להמשיך לאכול - אינו מברך מחדש ברכה ראשונה על המשך האכילה:

[8] משנה ברורה סימן קעט ס"ק ט, ביאור הלכה שם סעיף א ד"ה 'אין צריך לברך', ילקוט יוסף שם סעיף א:

[9] ראה שו"ע סימן קעט סעיף ב:

[10] ראה שו"ע סימן קסח סעיף ו (והיינו כשמתפלל במקומו, ולענין אם רשאי גם לצאת לבית הכנסת, עיין עוד להלן תשובה ה), ועיין שו"ת אגרות משה (ח"ה סימן טז אות ט) שבאר הטעם, שדוקא כשמסיח דעתו מלאכול עוד, חשוב הפסק וסילוק מהאכילה:

[11] ראה שו"ע שם סעיף ז, ועיין משנה ברורה (שם ס"ק מח) שכשישן על מיטתו שינת קבע, הוי הפסק והיסח הדעת. ועיין ברמ"א שם ובביה"ל שם ד"ה כגון, שאם נצרך לנקביו ויצא ממקום סעודתו, אינו הפסק בסעודת פת, אלא שעליו ליטול ידיו בחזרתו כמבואר במשנה ברורה שם ס"ק מט. ועיין בביה"ל סימן קעח ד"ה דברי רשות, שאם הפסיק בביתו באמצע סעודתו בין לדבר רשות בין לדבר מצוה, אינו נחשב הפסק, ורק הפסק לדבר מצוה שמחויב בו באותו זמן, כגון מה שמפסיקים בהלל והגדה בין כוס לכוס, נחשב הפסק וצריך לברך על כל כוס וכוס בפני עצמו: