פרק ד

שאלה: האם טייס השב מטיסה, או חייל לאחר צניחה, מחויבים בברכת הגומל?

תשובה: רבים מן האחרונים[1] נוקטים שאף טיסה בכלל סכנת דרכים שיש לברך עליה 'הגומל', ונראה שכן הדין לענין צניחה, וכן המנהג הנפוץ, אלא שיש שנקטו[2] שדין טיסה כהילוך דרכים שלמנהג הספרדים אין לברך אלא בטיסה הנמשכת מעל 72 דקות, למעט אם טס במקום סכנה שאז מתחייב בברכת הגומל לאלתר.

סיכום: מנהג רבים מהספרדים לא לברך 'הגומל' אלא על טיסה הנמשכת מעל 72 דקות, למעט אם טס במקום סכנה שאז מתחייב לברך לאלתר, אך המברך על הצניחה גם אם טיסתו ארכה פחות מ-72 דקות, יש לו על מי שיסמוך. לעומת זאת מנהג רבים מהאשכנזים שטיסה בכלל הילוך במקום סכנה, ויש לברך עליה תמיד.

[1] עיין שו"ת אגרות משה (ח"ב סימן נט) שהשוה טיסה להפלגה בים שאף בימינו יש לברך עליה 'הגומל' הואיל והמקום לכשעצמו מסוכן וקיום האדם שם אינו בדרך הטבע, וכ"כ בספר הליכות שלמה פרק כג סעיף ה. ברם, יש שכתבו (שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן יד) שאין לברך אלא על טיסה ארוכה העוברת אף מעל מדבריות וימים, אך על טיסות פנימיות קצרות אין לברך. ויש שכתבו (שו"ת בצל החכמה ח"א סימן כ) שאין להשוות טיסה לא למדבר ולא לים ועל כן יש לברך בלא הזכרת שם ומלכות:

[2] ראה שו"ת יביע אומר (ח"ב סימן יד) שדין טיסה כהילוך מדבריות שמודה על הגעתו בשלום מן הדרך, ועל כן אין לברך אלא על טיסה הנמשכת מעל שעה וחומש. ומ"מ עיין בקיצור שו"ע ילקוט יוסף ח"א סימן ריט סעיף כב, שצנחן ספרדי הרוצה לברך כדין הנוסע במקומות ששכיח בהם היזק, שמברך אפילו פחות משיעור פרסה, יש לו על מי שיסמוך: