הקדמה

נאמר בגמרא: "מנין לברכת התורה מן התורה[1] שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו", וכתב הרמב"ן[2] "שנצטוינו להודות לשמו יתברך, בכל עת שנקרא בתורה, על הטובה הגדולה שעשה לנו בתיתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא", העולה מדבריו שאין ברכה זו ברכה רגילה קודם קיום מצוה, אלא יש בה אף שבח והודאה לקב"ה על החסד שגמלנו בנתינת התורה[3].

חז"ל[4] בארו את הפסוקים בירמיהו "מי האיש החכם ויבן את זאת כו' על מה אבדה הארץ כו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי", אמר רב יהודה אמר רב: דבר זה נשאל לחכמים לנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, על שאין מברכין בתורה תחילה.

ואכן תמוה מדוע נענשו עונש כה חמור על חטא שנראה כקל. ביארו גדולי ישראל[5] שהעובדה שלא ברכו בתורה תחילה מעידה על חוסר הכרה בגדלות קדושתה של תורה וקדושתם של ישראל מקבלי התורה. בניגוד לחתימת ברכה זו 'ברוך אתה ה' נותן התורה' בלשון הווה המורה שבעיסוק בה הרינו מתקשרים ופוגשים ברצון האלוקי ודבקים בשכינה, רואים אותם שאין מברכים עליה את העיסוק בתורה כמפגש אינטלקטואלי עם חכמה קדומה, ללא כל שייכות פנימית נשמתית אל התורה ואל הקב"ה נותן התורה. מתוך חוסר יחס זה אל הקודש, מובן כיצד הגיעו לעבירות החמורות שגרמו לחורבן בית המקדש, מהרה ייבנה.

[1] יש ראשונים הנוקטים שחיובה אינו מן התורה ודרשת הגמרא אינה אלא אסמכתא, עיין במשנה ברורה סימן מז סק"א, ואכן נפק"מ בספק אם ברך ברכת התורה, שלמ"ד שחיובה מדאורייתא הרי ש'ספק דאורייתא לחומרא', ואכמ"ל:

[2] השגות לספר המצוות, מצוות ששכחן הרמב"ם מצוה טו:

[3] עיין שו"ת קרן לדוד ח"א סימן יא:

[4] נדרים פא ע"א:

[5] עיין ר"ן שם בשם רבינו יונה, ב"ח או"ח סימן מז אות ב, הקדמת המהר"ל לספרו תפארת ישראל, סידור עולת ראיה עמוד סא, ועוד: