הקדמה

נאמר בגמרא[1]: "ואהי להם למקדש מעט – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", מדרשה זו למדים אנו שאין בית הכנסת משמש רק מקום תפילה, אלא מהווה מקום השראת השכינה בציבור.

השראת שכינה זו פועלת תוספת קדושה וממילא תוספת חיים, וכפי שמתארת הגמרא[2]: אמרו לו לרבי יוחנן יש זקנים בבבל, תמה והלא נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אבל בחוצה לארץ לא. כיון שאמרו לו שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות, אמר, זהו שהועיל להם.

חידוש לימדנו הרמב"ם[3] שאפילו אם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, ישב בהם, שהישיבה שם מעסקי המצוות היא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך".

אם כך הוא בכל מקום יישוב פרטי, על אחת כמה וכמה נכון הדבר במחנה הצבאי הכולל את הציבוריות הישראלית, וכפי שאכן מצינו במקרא שהארון ניצב במרכז המחנה.

קדושה זו מחייבת זהירות גדולה[4] ומכך נובעים כל הלכות מורא בית כנסת.

[1] מגילה כט ע"א:

[2] ברכות ח ע"א:

[3] פי"א מתפילה ה"ט:

[4] שיש ראשונים הנוקטים שהיא אף מצוה מן התורה, ראה יראים סימן שכד (בחלק מהמהדורות סימן תט):