פרק מו

א. לצורך חישוב תחום השבת, יש להגדיר תחילה את גבולות מקום השביתה בצורה של מסגרת דמיונית מרובעת, דהיינו: א. השובת בשטח פתוח (בלא מבנה או היקף מחיצות) יקבע את מסגרת מקום השביתה בד' על ד' אמות שסביבו. ב. השובת במבנה בודד או במתחם עראי שאינו מוקף מחיצות יחשב את התחום מהמבנה שדר בו. ג. השובת במקום יישוב קבע או במתחם עראי המוקף מחיצות יקבע את מקום השביתה כמרובע דמיוני המכיל את כל שטח היישוב (לצורך קביעת מרובע זה יש לסקור תחילה את גבולות היישוב ע"פ קו מחיצותיו, ובמידה שהוא ללא היקף גדר כשרה או צורת הפתח, ע"פ קו הבתים הקיצוניים. לאחר מכן, במידה שצלעות שטח היישוב ישרות, יש לקבוע את המרובע הדמיוני ע"פ כיוון צלעות היישוב, ואילו אם צלעותיו אינן ישרות יחושבו רוחותיו במקביל לרוחות העולם, צפונו לצפון העולם ודרומו לדרום העולם).

לאחר שנקבעה מסגרת מקום השביתה, יש למדוד ממנה אלפיים אמה (960 מטר בקו אווירי) לכל רוח, כך שתיווצר מסגרת דמיונית מרובעת רחבה שמרחק צלעותיה 2000 אמה מצלעות מקום השביתה, ומרחק זוויותיה 2800 אמה (1344 מטר) מזוויות מקום השביתה, ובכל מרחב זה מותר להלך, והוא הנקרא 'תחום שבת'. (יש לציין שאפילו אם מרחב זה כולל בתוכו חלק מעיר מוקפת מחיצות, מ"מ אינו רשאי להלך בכולה, אלא רק בתחום המרחב הנ"ל).

ב. לצורך מצוה (כגון בכדי להגיע לתפילה בציבור, או סעודת שבת המתקיימים מעבר לתחום המגורים ובכלל צורך מצוה אף הליכת חייל למשפחתו), מותר לעשות 'עירוב תחומין', כלומר, לשנות ולקבוע את מקום השביתה מחוץ למקום המגורים (כך שתחומו ייקבע ע"פ מקום השביתה במקום ע"פ מקום המגורים). שינוי זה יתבצע ע"י שישהה שם בזמן בין השמשות על דעת לקנות שם שביתה, או שיניח מזון מבעוד יום באותו מקום, יברך "ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב", ויאמר מפורשות "בזה העירוב יהיה מותר לי (ולשאר החברים) ללכת בשבת זו ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח".

אין 'עירוב תחומין' חל אלא משיניח מזון שתי סעודות (כחצי כיכר לחם, או מאכל או ממרח שרגילים למרוח או לאכול עם לחם בשיעור כזה) לכל אחד מהמערבים, במקום שמור מפני גניבה או קלקול, ובאופן נגיש (דהיינו שניתן להגיע אליו ולאוכלו בשבת, אך אם למשל הניח ברה"ר קופסת שימורים בלא פותחן, לא חל העירוב).

ג. נחלקו פוסקי דורנו בביאור 'פטור תחומין במחנה', יש שנקטו שאין ההיתר חל אלא על יציאה לצורך מצוה עד למרחק של 4000 אמה (1920 מטר) ממחנה (של עשרה חיילים ויותר) היוצא למלחמה, ודוקא על חשבון היתר ההליכה לרוח הנגדית. ואילו הגר"ש גורן נקט שאף חיילים היושבים במחנות ובמוצבים האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה, בכלל היתר זה. כמו כן לדעתו רשאים להקל ביציאה אל מחוץ לתחום לדבר מצוה עד למרחק של כ-12 ק"מ (ובדלית ברירה אף למרחק גדול מזה), ולמעשה, המקל כדעה זו, יש לו אילן גדול לסמוך עליו.

לשיטה זו לא חל דין 'מחנה' על בסיסי אכ"א, אט"ל, תקשוב, מטכ"ל, על רוב בסיסי ההדרכה (למעט בה"דים המהווים יחידות מבצעיות לכל דבר ואוחזים בכוננות מבצעית תמידית, כביה"ס לקצינים וביה"ס לחי"ר), ועל בסיסים עורפיים של חיל המודיעין, אולם בסיסים מבצעיים של חיל האויר מהם ממריאים כלי טיס לגיחות מבצעיות, או של חיל הים מהם מפליגים כלי שייט למשימות בט"ש, מוגדרים לשיטתו כ'מחנה היוצא למלחמה'.

יש להדגיש שאין היתר זה כולל אלא יציאת אנשים וחפציהם אל מחוץ לתחום, אך כל דיני הוצאה מרשות לרשות, וטלטול חפצים למעלה מד' אמות ברשות הרבים או בכרמלית, חלים אף במציאות זו, ממילא אין היוצאים רשאים לשאת חפצים עימהם, אלא באופן שהותר לטלטל חפצים מחוץ לעירוב (ראה לעיל פרק מד סעיף י).

ד. היוצא אל מחוץ לתחום לצורך הצלת נפשות אינו צריך להימנע במהלכה מיציאה אל מחוץ לד' אמותיו (מה גם שלעיתים חל עליו 'פטור תחומין במחנה', כמבואר בסעיף הקודם. יתר על כן, מאחר שיציאתו בהיתר, רשאי אף ליטול עמו לפעילות את חפציו הנצרכים לו, כסידור או טלית וכד' (כל שאין בדבר משום איסור העברת רשויות בשבת), ואין אומרים שקנו שביתה במקומם (אולם אינו רשאי ליטול עימו חפצים ששאל מחבריו אלא אם כן שאלם קודם השבת, למעט לשיטת הגר"ש גורן המקל גם בכך).

ברם, כל זאת לענין הוצאה אל מחוץ לתחום, אך עדיין אין היוצא אל מחוץ לעירוב רשאי לשאת חפצים, משום דיני הוצאה מרשות לרשות, על כן אף במקום צורך אינו רשאי לטלטלם אלא בדרכים שהותר לטלטל חפצים מחוץ לעירוב, כגון באמצעות העברתם דרך מקום פטור, או באמצעות צירופם לציוד שנצרך לנושאו מסיבות מבצעיות, ונשיאתם יחד (ראה לעיל פרק מד סעיף י).

ה. חייל (המשרת בבסיס שעל חייליו לא חל 'פטור תחומין במחנה') שהוברר לו שיצא בטעות אל מחוץ לתחום, אינו רשאי לצאת מד' אמותיו, או במידה שנכנס למיתחם מיושב, אינו רשאי לצאת חוצה לו (למעט, כמובן, אם נצרך לכך מסיבות מבצעיות, או שהעדרותו מהבסיס תגרום לחיפושים נרחבים אחריו, או שתנאי מזג האוויר אינם מאפשרים לשהות שם). ברם, למעשה מייעצים לו שלכשיוצרך לנקביו (ואין אפשרות להתפנות במקום אחר) ישוב לתוך התחום לצורך זה, וממילא נחשב שלא יצא.