פרק כו

א. תחילת זמן תפילת מנחה מחצי שעה אחר חצות היום, ובדיעבד אם התפלל מחצות היום, עלתה לו תפילה.
ב. אף שלדעת רבים ראוי להתפלל מנחה ברבע האחרון של היום, חיילים שאין עיתותיהם בידיהם יעדיפו להתפלל בהקדם האפשרי.
ג. בשעת דחק, כגון שעומדים סמוך לשקיעה, או כגון שיש לחוש שהמתפללים בשל עייפותם לא יטו אזנם לחזרת הש״ץ, התירו להסתפק ב׳חזרה מקוצרת׳, אולם יש להדגיש שהנהגה זו אינה מעיקר הדין ובודאי שלא כבדרך קבע.
כשמתפללים באופן זה, מנהג הספרדים לומר עם הש״ץ את שלושת הברכות הראשונות (כולל ׳קדושה׳) ולאחר מכן ממשיכים תפילתם בלחש, ואילו מנהג האשכנזים והתימנים לענות לברכות הש״ץ ול׳קדושה׳ ורק לאחר מכן להתחיל תפילת לחש.
ד. חייל דתי בודד שעדיין לא התפלל מנחה ואין מי שיזכירנו להתפלל, אינו רשאי לישב לסעודת קבע ברבע היום האחרון מבלי שידאג לאמצעי תזכורת כלשהו.
ה. משהגיע זמן מנחה, יש להימנע מישיבה בסעודה חגיגית מרובת משתתפים קודם שיתפללו.
ו. ראוי להימנע משינה ברבע האחרון של היום קודם שיתפלל, ובמקום צורך ניתן להקל כשדואג לאמצעי תזכורת כלשהו.
ז. אין לומר ‘אשרי’ קודם שיתקבץ מנין, אולם אם זמנם דחוק, יתחילו ‘אשרי’ מיד, ולכשיתקבץ מנין יאמרו מספר פסוקים יחדיו (כגון מ"פותח את ידך") ולאחריהם ימשיכו מהקדיש ואילך.
ח. סוף זמן תפילת מנחה בשקיעת החמה, בשעת דחק ניתן להקל ולהתפלל כשלוש עשרה דקות אחר השקיעה, אלא שבמקרה זה אף המקדימים להתפלל ערבית בדרך כלל, יקפידו להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. בדוחק גדול, או בכדי להתפלל בציבור, רשאי אף להקדים ולהתפלל ערבית למרות שהתפלל מנחה אחר השקיעה.
ט. מנהג רבים להימנע מאמירת תחנון אחר השקיעה, ומכל מקום מפאת חשיבות קיום תפילה כסדרה במסגרת הצבאית, ראוי לנהוג כפוסקים המורים לאומרו בזמן בין השמשות.

עקבו אחרי הרבנות הצבאית: