פרק כה

א. לדעת רבים מגדולי דורנו אין לקרוע כיום על ראיית ערי יהודה שחרבו בסוף ימי בית המקדש השני. עוד יש להעיר שמכל מקום אין חייל רשאי לקרוע קריעה במדיו, שכן אינם אלא מושאלים בידו.
ב. נראה שאין לקרוע על ראיית חורבות גוש קטיף, עם זאת, על עצם השמועה הרעה על חורבן יישוב יש לקרוע.
ג. הרואה מקום המקדש בחורבנו, אומר ״בית קדשנו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה״ וקורע, ונראה שאף שיש מקילים בכך כיום, מכל מקום ראוי לכל יהודי לקרוע לפחות פעם אחת בחייו.
ד. המגיע לראשונה לבית הכנסת ביישוב חדש מברך ״ברוך אתה ה׳ אמ״ה המציב גבול אלמנה״.
ה. חיילים הנאלצים בשל צורכי ביטחון להיכנס למתחם הר הבית ויודעים על כך מראש (וכן כוננים שקיימת סבירות שיוזעקו להיכנס להר), יטבלו במידת האפשר קודם לכן כראוי במקוה טהרה, ויברכו על טבילה זו ״ברוך כו׳ אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה״.
במהלך שהותם שם יראו עצמם כעומדים לפני המלך ויהלכו שם באימה וביראה, ובמידת האפשר אף יימנעו מאכילה ושתייה בהר, ומישיבה באיזור כיפת הסלע, ובאם ניתן הדבר אף יימנעו מנעילת נעלי עור. כמו כן במידת האפשר ישהו בחלקו הדרומי של ההר (באיזור ׳כיפת הכסף׳), ולכל הפחות ישתדלו להתרחק כדי חמש עשרה מטר מהמרחב המוגבה של כיפת הסלע (׳כיפת הזהב׳), מלבד מזרחית לאותו מרחב, שם יש להתרחק ככל הניתן ולהיצמד לחומת ההר.
ולענין כניסת חיילת, הרי שסדר טהרתה סבוך יותר, על כן מאוד יש להימנע מכך, ובמקום צורך בטחוני גדול יש להיוועץ במורה הוראה.
ו. הנכנס לחלקו המזרחי של בנין ה׳מחכמה׳, לכתחילה ינהג כדיני הנכנס למתחם הר הבית, יטבול כראוי, ויקפיד שם על דיני מורא מקדש, אלא שהואיל והוא ספק, אין לברך על טבילה זו.

עקבו אחרי הרבנות הצבאית: