פרק א

א. הניעור כל הלילה, מנהג הספרדים ליטול ידיו בבוקר בלא ברכה, ולאחר מכן לברך ברכות התורה וברכות השחר. כך אף מנהג התימנים, אלא שלכתחילה משתדלים לצאת ידי חובת ברכות התורה וברכות ‘אלהי נשמה’ ו’המעביר שינה’ בשמיעת הברכה מאחר.
לעומתם מנהג האשכנזים להתחייב בנטילה בברכה לאחר שעושה צרכיו בבוקר קודם התפילה, ואילו את ברכות התורה, רבים אין מברכים (אלא אם כן ישנו שינת קבע ביום שלפני אותו לילה או שלאחריו), וכן אין מברכים ברכות ‘אלהי נשמה’ ו’המעביר שינה’, ורק משתדלים לצאת בשמיעת ברכות אלה מאחר (אלא שיש להעיר לענין ברכות התורה, שניתן אף להתכוון לצאת בברכת ‘אהבת עולם’ (‘אהבה רבה’), ויאמר מספר פסוקים מיד לאחר התפילה. ויש מהאשכנזים שמברכים אותה בעצמם כשלא מתאפשר לצאת מאחר).
ב. הניעור בלילה משינת עראי (כגון שנמנם מעט בבגדיו קודם יציאה לפעילות), ראוי שייטול ידיו לאלתר (בלא ברכה), ובבוקר ינהג כדיני הניעור כל הלילה.  
ג. הניעור קודם עלות השחר, מנהג הספרדים והתימנים שכל שהוא אחר חצות הלילה, נוטל ידיו בברכה ומברך ברכות התורה והשחר כסדרם, ואילו מנהג האשכנזים ליטול ידיו בלילה בלא ברכה (ולהתחייב מחדש בנטילה בברכה לאחר שעושה צרכיו בבוקר קודם התפילה), ולברך את כל ברכות השחר מלבד ברכת ׳הנותן לשכוי בינה׳ שיברכנה משיאור היום.
ד. הניעור בלילה משינת קבע ומתעתד לאחר מכן לחזור ולישון (כגון שקם לשמירה), מנהג האשכנזים ליטול ידיו בלילה ללא ברכה ואף לא לברך ברכות השחר, ורק אם מתכונן לעסוק בתורה בזמן זה, מברך ברכות התורה (ולכשיקום בבוקר נוטל ידיו בברכה, ומברך ברכות השחר, ולא חוזר על ברכות התורה).
מנהג הספרדים ליטול בברכה לאלתר בקימה הראשונה, כל שהיא אחר חצות הלילה, ואף לברך ברכות התורה במידה ומתעתד ללמוד, אך אין מברכים ברכות השחר בלילה (ולכשיקום בבוקר נוטל שוב בלא ברכה, ומברך ברכות השחר, ולמנהג רבים מהם, אף חוזר ומברך ברכות התורה). וכעין זה נוהגים רבים מיוצאי תימן, מלבד לענין ברכות השחר, שנוהגים לברכם כשקם לאחר חצות, אף אם מתעתד לחזור לישון.
ה. הקם באמצע השינה לזמן קצר, כגון להקפצת תירגול וכד׳, רשאי להקל בנטילת ידיים, ומכל מקום ראוי שיקנח ידיו במגבת וכד׳.
ו. הישן שינת קבע ביום, יטול ידיו בלא ברכה.
ז. הישן בלילה עם כפפות, יטול ידיו בבוקר בלא ברכה, ומכל מקום למנהג האשכנזים אם נפנה לנקביו קודם התפילה, יברך.
ח. קודם נטילת ידיים יש להיזהר ממגע בנקבי הפנים והגוף, וממגע במאכלים.
ט. מאכלים שנגעו בהם אנשים שאינם מקפידים על נטילת הידיים, אינם נאסרים בדיעבד.
י. לכתחילה יש ליטול הידיים מיד כשניעור משנתו, ואף יש להימנע מהילוך ד׳ אמות או לכל הפחות מיציאה ממקום לינתו קודם לכן, ומכל מקום במקום צורך ניתן להקל בכך.
יא. אין ליטול ידיים שחרית במים סרוחים, שנשתנה מראיהן, או שנעשתה בהם מלאכה, ומכל מקום במקום דחק נוטל בהם, למנהג האשכנזים והתימנים בברכה, ואילו למנהג הספרדים בלא ברכה.
יב. מים ששימשו לרחיצה או לנטילת ידיים, נפסלו מליטול בהם הידיים, ומכל מקום מגע גרידא, אף על ידי אדם שאינו מקפיד על נטילה, אינו פוסל את המים.
יג. אין ליטול ידיים שחרית בכלי קטן (המכיל פחות מחצי כוס מצויה), סדוק, או נקוב, וכן בכלי שכשעומד בפני עצמו אינו בר קיבול (כשקית מי שתייה), או שלא נוצר לאיחסון נוזלים (כקסדה), ומכל מקום במקום דחק נוטל בהם, למנהג האשכנזים והתימנים בברכה, ואילו למנהג הספרדים בלא ברכה.
יד. מנהג ישראל ליטול בכלי בעל פה רחב, אולם במקום צורך ניתן ליטול אף מכלי בעל פה צר כבקבוק וכד׳, רק שיזהר לערות ממנו לאורך זמן, כך שיגיעו המים לכל שטח כף היד בקילוח אחד.
במקום צורך ניתן ליטול ידיים ישירות מברז ׳עוקב מים׳, ובלבד שיפתחנו לסירוגין כל פעם לזמן קצר ויחזור ויסגרנו, ובמקום דחק ניתן אף להקל וליטול ישירות מברז שהמים מוזרמים אליו מדוד מוגבה (ואף לברך על נטילה זו), אך אין להקל בנטילה מברז ביתי המחובר לצנרת מרכזית.
טו. ידיים שיש עליהם דבר ממשות החוצץ מפני ביאת מים, אינן כשרות לנטילת שחרית אלא במידה ומורגל ואינו מקפיד בכך, וכן שאין החציצה אלא על מיעוט מהיד, ומכל מקום במקום דחק רשאי לנוטלן, למנהג האשכנזים והתימנים בברכה, ואילו למנהג הספרדים בלא ברכה.
טז. בשעת דחק ניתן להקל ולשכשך ידיו במי גשמים שהצטברו בחבית וכד׳, ובאם ניתן הדבר ישכשך ידיו בג׳ חביות נפרדות, למנהג האשכנזים והתימנים אף יברך על נטילה זו, ואילו למנהג הספרדים יימנע מברכה, ומכל מקום לכשיתאפשר לו, יחזור ויטול ידיו שנית בלא ברכה.
יז. בשעת דחק ניתן להקל ולטבול ידיו שחרית ג׳ פעמים במי ים, נחל, מעין, מקוה, או שלג (במידה ולא ניתן לרסקו ולהמיסו בכלי), ולמנהג האשכנזים והתימנים אף יברך על נטילה זו (׳על נטילת ידיים׳).
יח. לכתחילה יש ליטול את כל כף היד, ולכל הפחות ברביעית מים (כחצי כוס מצויה) לכל יד, בשעת דחק ניתן להקל בנטילת האצבעות בלבד, וכשאין מים מצויים רשאי אף ליטול בפחות מרביעית, אלא שאז למנהג הספרדים אין לברך על נטילה זו.
מספר אנשים רשאים במקום צורך לפשוט ידיהם זה תחת זה וליטול יחדיו בקילוח אחד ובכך להסתפק בכמות מים קטנה.
יט. בשעת דחק רשאי אדם להתכוון בנטילת שחרית שתועיל לו הנטילה לסעודה בהמשך היום, ובלבד שלא יסיח דעתו משמירת נקיותם, אולם רבים המורים להימנע מדרך זו ולכשיבוא לאכול יכסה ידיו בכפפות וכד׳.
כ. היודע מראש שלא יימצאו לו מים לנטילה, ראוי שיישן בביגוד מלא או עם כפפות, ובכך יוכל להתפלל בלא נטילה. ומכל מקום הניעור בבוקר ואין לו מים, יקנח (כל שטח) ידיו בבגד וכד׳, ולמנהג התימנים ורבים מהאשכנזים אף יברך ״ברוך אתה ה׳ אמ״ה על נקיות ידיים״, ויועיל לו לתפילה. הזדמנו לו מים לאחר מכן, יטול ידיו בלא ברכה.
כא. מצות ניגוב הידיים היא חלק מדיני הנטילה. לכתחילה יש להימנע מניגוב הידיים בבגדים, ועל כן עדיף שינגב בתיקי הציוד וכד’. אם אין לו במה לנגב, ינגב בבגד שאינו לבוש בו עתה (כגון בכובע), ובדלית ברירה מותר אף לנגב בבגדיו, ועדיף במצבים אלה ליטול ידיו פעם נוספת ובכך להסיר את שאריות מי הנטילה מידיו.
כב. מנהג רבים מהאשכנזים שהשוהה זמן רב בין ההשכמה לתפילת שחרית, ימתין מלברך על הנטילה עד סמוך לתפילה, ואילו מנהג הספרדים גם בכגון זה לברך לאחר הנטילה, כדרכו תמיד.
כג. במקום צורך ניתן להקל וליטול ידיים בחדרי מקלחות (ויברך בחוץ), ויש המקילים בשעת הדחק אף ליטול בחדרי שירותים, ומכל מקום אין להקל בחדרי שירותים שהזוהמא מצויה בהם.
כד. חיילים המשרתים במקומות בהם שוררים תנאי קור קיצוניים עד שהרטבת הידיים גורמת להם צער רב, רשאים להסתפק בנטילת ידיים שחרית ולאחריה יעטו כפפות לידיהם משך כל היום וישמרו ידיהם נקיות, אולם במידה ולא מתאפשר להם להישאר עטויי כפפות כל היום, רשאים להקל בכל מקרה שיוצרכו לנטילה, ולהסתפק בנטילת האצבעות בלבד.

עקבו אחרי הרבנות הצבאית: