עם מתן הפקודה לכניסת כוחות היבשה לרצועת עזה, שינתה הרבנות הצבאית את אופי פעילותה ועברה ממצב של היערכות - למצב של לחימה תחת אש. בשלב זה לא נשארו אנשי הרבנות הצבאית מאחור; הם חצו את הגדר עם הלוחמים, נעים בתוך הנמ"רים והטנקים.
הליווי כלל חיזוק רוח הלחימה, מתן מענה הלכתי לסיטואציות מורכבות בשטח בנוי, סיוע בשאלות של כשרות, תפילה ושבת בזמן לחימה, ותמיכה במפקדים בצמתים ערכיים הנוצרים בשדה הקרב.
במקביל לכך, שלב זה כלל אירועי לחימה קשים, שבהם נפלו לוחמים רבים. יחידות הרבנות העוסקות בזיהוי חללים ובטיפול הנלווה לכך הופעלו בהיקפים רחבים ונדרשו לתת מענה מהיר, מדויק ומכבד בכל אירוע.
אחד האתגרים העיקריים של הרבנות בשלב זה היה הטיפול בחללים שהגיעו משדה הקרב, אשר הציגו מאפיינים שונים לחלוטין מהחללים באירועי הפתיחה. מצבם של החללים שנפלו בתוך הרצועה היה לעיתים מורכב יותר מבחינה טכנית, בשל מאפייני הפציעות שנגרמו בקרבות שבהם היו מעורבים אמצעי לחימה מגוונים. תנאי החילוץ מהשטח - בתנועה מבצעית, תחת אש ובתוך מרחבים קשים לגישה - הוסיפו שכבת מורכבות נוספת לתהליך. בעקבות כך נדרשו צוותי הרבנות הפועלים בשטח, לצד הלוחמים, לתיאום מדויק עם גורמי הרפואה והפיקוד, כדי לאפשר פינוי מהיר, מסודר ומכובד.
לצד ההתמודדות בתחום הטיפול בחללים, המשיכה הרבנות ללוות מקרוב את הכוחות הלוחמים. נכתבו והופצו לשטח הנחיות הלכתיות והנחיות כשרות. הרבנים שהוצמדו ליחידות פעלו בשטחי הכינוס ובתוך אזורי הפעילות, נתנו מענה הלכתי בזמן אמת, חיזקו את רוח היחידות והביאו לכוחות את כלל הצרכים הרוחניים והמעטפת הערכית הנדרשת ללחימה מתמשכת.
שלב התמרון בעזה היה מן המאתגרים במערכה כולה. שילוב של לחימה אינטנסיבית, אירועי נפגעים בהיקף גדול ומענה רוחני־הלכתי נרחב, יצר תמונת עשייה רחבה ומורכבת, המשקפת את אחריותה ואת תרומתה של הרבנות הצבאית בכל רובדי המערכה.
בשלב זה הוכיחה הרבנות הצבאית כי היא אינה רק גוף תומך לחימה, אלא חלק אינטגרלי מהכוח הלוחם, המעניק חוסן רוחני ונפשי, המאפשר ללוחמים להמשיך למלא את משימתם לאורך זמן.
