פרק טו

שאלה: מתי חלה חובה על חיילים לשאת עימם כלי חפירה לכיסוי הצואה?

תשובה: נאמר בתורה[1]: "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כו', ויד (כלומר, מקום מוגדר) תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", הרי שמצוה מן התורה בשעת מלחמה לייחד מקום חוץ למחנה לעשיית צרכים[2], ואפילו צרכים קטנים[3], וכן מצוה לשאת כלי חפירה[4] לכיסוי הצואה.

וכן פסק הרמב"ם[5]: "ואסור להיפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להיפנות בה, שנאמר "ויד תהיה לך מחוץ למחנה". וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר "ויתד תהיה לך על אזניך" וגו', ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד[6], שנאמר "והיה מחניך קדוש".

מצוות אלה נוהגות דוקא במחנה היוצא למלחמה או נערך לקראתה[7], וכתבו האחרונים[8] שגדר מחנה הוא בעשרה לוחמים ומעלה הנמצאים בתא שטח אחד. אכן, פשוט וברור שאין מצוות אלו נוהגות במקום פיקוח נפש, וממילא ככלל לא ניתן לקיימן בשעת המלחמה ממש שאז יש סכנה ביציאה מחוץ למחנה.

סיכום: מצוה מן התורה לייחד בשעת מלחמה מקום מחוץ למחנה לעשיית הצרכים (בתנאי שהיציאה להתפנות מחוץ למחנה אינה מסכנת את הלוחמים). וכן מצוה לשאת עם ציוד הלחימה כלי חפירה כלשהו, ולהשתמש בו לכיסוי הצואה. מצוות אלה נוהגות דוקא במחנה של עשרה חיילים ומעלה הנמצאים בתא שטח אחד, ודוקא בשעת מלחמה או בהערכות לקראתה.

[1] דברים כג י - טו:

[2] פשוט שמצוה זו אינה ענין פרטי אלא חובה מערכתית, עם זאת, לדעת רבים אף כשלא נקבע מקום, מ"מ חל איסור על החיילים לעשות צרכיהם בתוך המחנה. עיין בספר הצבא כהלכה פרק י סעיפים י-יא:

[3] כן מפורש בגמרא (ברכות כה ע"א) "רבי יונתן רמי כתיב "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (משמע שאין צריך לכסות) וכתיב "ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך", הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים", וכן מפורש בסמ"ג (עשין קיט).אולם משמעות לשון הרמב"ם (המובא להלן) וספר החינוך (מצוות תקסו תקסז) ששתי המצוות עוסקות בענין אחד, היינו חיוב ייחוד מקום לעשיית הצרכים נאמר דוקא לענין צרכים גדולים שאותם אף יש לכסות, ועיין בביאור שיטתם בספר ארץ חמדה (תוספות לשער א אות ג) שהעמיד חיוב ההרחקה בצרכים קטנים דוקא בזמן שהארון עמהם, ובספר הלכות מדינה (שער ב פרק ד) שלמד שנקטו שדברי רבי יונתן נדחו מההלכה.ברם, עיין בדברי הגרצ"פ פרנק במבוא לספר הלכות מדינה שלמד אף בדברי הרמב"ם חיוב יציאה לצרכים קטנים, וכן הורו למעשה עוד אחרונים אם לא בשעת דחק גדולה, עיין בספר הצבא כהלכה שם סעיף יז, ובתחומין חלק ט עמ' 256-241.ועיין עוד בתחומין (שם) ובמאמר הג"ר ישראל אריאל (בכתב העת עוז ח"א) שיש להרחיק מהמחנה מעבר לטווח ראייה, אולם לכאורה משמעות לשון הראשונים אינה אלא שיש לצאת מתחום המחנה, וכ"כ בספר הצבא כהלכה שם סעיף יב. ועיין עוד בצבא כהלכה (שם סעיף יג) שבשעת דחק ניתן להשתמש בשירותים 'כימיים' וכד' שהוצבו בתוך המחנה, כל שמחיצותיהם גבוהות י' טפחים ואין ריח רע מחוץ להם:

[4] או כל כלי אחר הראוי לחפור בו. ספר החינוך מצוה תקסז. ועיין בספר הצבא כהלכה (שם סעיף טו) שצריך לצרף את כלי החפירה לציוד הלחימה, אך מסתבר שאין צריך לשאתו עמו כשהולך עם הנשק בלבד:

[5] פ"ו ממלכים הל' יד - טו:

[6] מדברי הרמב"ם עולה שמצוות אלה נוהגות אף בימינו, ברם בספר החינוך (מצוה תקסו) נקט שאינן נוהגות אלא בזמן שבית המקדש בבניינו, וכעין זה מצינו בספר היראים (סימן תלב / רצד) שכתב החיוב דוקא בהיות ארון הברית עמהם, ועיין עוד בספר הצבא כהלכה שם סעיף ה ובהערות שם:

[7] לדעת הגר"ש גורן (שו"ת משיב מלחמה ח"א עמוד קנח) חיילים במוצבי קו הגבול, וכן חיילים שיחידתם אחראית על הבטחון השוטף בגיזרה, מוגדרים כ'מחנה היוצא למלחמה', אולם לענין זה נראה להקל כדעת שו"ת היכל יצחק (סוף סימן מז) ועוד כמה מפוסקי דורנו (ראה בספר הצבא כהלכה שם הערה 19) שמסגרת העוסקת בפעילות ביטחון שוטף שלא שכיח בה מגע עם האויב, אינה מחויבת בדינים אלו, ובצירוף שיטות הראשונים (המוזכרות בהערה לעיל) שאין מצוות אלה נוהגות בזמן הזה. (אכן, מסתבר שכח היוצא לפעילות מבצעית, ואפילו במסגרת מצומצמת, מחויב בדינים אלו, ולאו דוקא בעת מלחמה כוללת, ועיין תחומין שם).עוד כתב הגר"ש גורן (שם עמוד קנז) שאף מוצבי קבע הממוקמים באיזורי לחימה בכלל דין זה, אולם כבר נחלקו עליו גדולי הדור (שו"ת היכל יצחק שם, ושו"ת משפטי עוזיאל סימן נד):

[8] עיין חזון איש (או"ח סימן קיב אות ו) שלמד כן מהירושלמי (ערובין פ"א ה"י) שהסיקו מהפסוק "מחנה גדול כמחנה אלוהים" שגדר מחנה לענין ד' דברים שפטרו בו הוא שיהיו שם עשרה, והוסיף מסברא שצריכים אותם עשרה להיות ראויים לצירוף לדבר שבקדושה הואיל ורק בכך חל עליהם שם 'מחנה אלהים'. ברם, עיין בספר הצבא כהלכה (פרק יא סעיף ב ובהשלמות שבסוף הספר אות א) שדן בדברי החזו"א והעיר שאין ראייתו מוכרחת, שהרי הירושלמי מביא אף פסוק אחר, והסיק שנראה שאף חיילים שאינם שומרים מצוות מצטרפים להחלת שם מחנה, מה גם שכל שאינם כופרים ממש במציאות ה' ניתן לצרפם למנין, ובמיוחד נכון הדבר בעת מלחמה שהאמונה בקב"ה מתעוררת אף בקרב רבים מאותם חיילים שבדרך כלל אינם מקפידים על קיום מצוות.עוד כתב החזון איש שמסתבר שצריכים להיות מצויים במרחקים של עד כ-35 מטר בין האחד לשני, וכשיעור צירוף עיר לענין עירוב. אכן, עיין בספר הצבא כהלכה (פרק י סעיף ב), שאם המחנה מוקף מחיצות, אין חשיבות למרחק בין החיילים: