יום האישה הבין-לאומי

דבורה, מנהיגה מתקופת השופטים, הובילה את העם מתוך תחושת אחריות לאומית לגורלם של שבטי ישראל.
למרות שבתקופתה שבטי ישראל לא היו מאוחדים תחת הנהגה אחת, דבורה הייתה בעיני כל חלקי העם סמכות רוחנית, צבאית ומדינית. היא השופטת היחידה שכתוב עליה שהעם עלה אליה למשפט. בכך, הייתה שופטת פורצת דרך בתקופתה. אחת ממאפייניה הייחודיים באו לידי ביטוי בכך שהובילה את המערכה הצבאית מול מלך כנען וצבאו הגדול והמיומן באומץ רב. היא פעלה בנחישות כדי להבטיח את המשך קיומם של השבטים בארץ ישראל.

לפי הכתוב, רבים מעמי האזור נבהלו מהעוצמה הצבאית של מלך כנען ופחדו ממערכה מולו. דבורה, בנחישות רבה החליטה ליזום מערכה צבאית שכוללת מתקפת פתע מורכבת ביותר. כצעד ראשון, היא קראה לברק בן אבינועם וציוותה עליו לגייס לוחמים במטרה לצאת למלחמה נגד מלך כנען. דבורה החדירה בברק את תחושת האחריות כלפי השבטים, תוך הבטחה שהם ינצחו את הכנענים המאיימים על העצמאות של עם ישראל. למרות שהיה מדובר בתקופה בה אין לכידות בין שבטי ישראל, שבטים רבים התגייסו לאור קריאתה למלחמה. התלכדות זאת של השבטים הייתה נדירה בתקופה זו, ומעידה על אופייה הייחודי של דבורה שסביבה הסכים העם להתלכד למען הבטחת המשך קיום העם.
הצעד השני של דבורה היה תכנית הקרב שהגתה, שכללה המתנה לצבאו של מלך כנען במקום אסטרטגי והתקפתו בצורה שתוביל להשמדה מוחלטת של צבאו.
לאחר המלחמה דבורה שרה את "שירת דבורה" המפורסמת שבה היא משבחת את השבטים שבאו לקרב ומלינה על אלו שלא באו לעזרת אחיהם בקרב ובעיקר – שלא באו להגן על המולדת.

"ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא... ויעלו אליה בני ישראל למשפט. ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם... ותאמר אליו הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו ונתתיהו בידך.
ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך. ותאמר הלך אלך עמך..." (ספר שופטים ד', ד'-ט')

שאלות לדיון:
1. מה היה חלקה של דבורה בכך שחלק מהעם התאחד סביב המטרה לצאת לקרב?
2. לדעתכם, יוזמתה של דבורה מערערת את הגנת המדינה בגלל הסיכון או מחזקת אותה בגלל התלכדות העם?

דונה גרציה נשיא או בשמה העברי – חנה, חיה בשנים 1510-1569. היא נולדה בפורטוגל בתקופת האינקוויזיציה הפורטוגלית והייתה בת למשפחה של אנוסים מספרד. בחצי השני של חייה עברה לגור במקומות שונים: אנטוורפן, וונציה ולבסוף קונסטנטינופול שבטורקיה.

התחתנה עם אדם עשיר בשם צמח בנבנישתי וממנו ירשה את עסקיו (בעיקר בתחום הפלפל השחור שהיה מאוד חשוב לכלכלת פורטוגל) לאחר שנפטר בגיל צעיר יחסית, היא המשיכה ושגשגה בעסקים והחלה את מסעותיה בעולם כדי לפעול בעד היהודים. היא הגנה על יהודים אנוסים ופדתה שבויים, וככל הידוע תרמה רבות להוצאת התנ"ך בתרגום ללדינו, בנתה בקושטא בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים.

בשנת 1561 היא פנתה לסולטאן סולימאן הראשון בבקשת חכירה של ערים בארץ ישראל, במטרה לייחד מקום שיהיה שייך אך ורק ליהודים כדי לאפשר להם קיום חיים תקין ללא רדיפות וסבל. תחילה הם ביקשו את ירושלים ונענו בשלילה, ולבסוף חכרו את טבריה באלף דוקטים זהב לשנה והחלו לבנות את העיר וליישב בה יהודים מאירופה.

דונה גרציה השתמשה בכוחה ובהונה, ועשתה כל שביכולתה לרומם את מצב העם היהודי בתקופתה.

"כמסר יוצא דופן ומרומם נפש לדור שלנו. לפסגות שאליהן הגיעה דונה גרציה יותר קשה להגיע מאשר לפסגת האוורסט... להיות אישה. להיות יהודיה. להיות לבדה. ליצור עושר מדהים. לפרוץ כל מסגרת, להתגבר על כל מכשול. ולחזור לזהותה, ולרומם את בני עמה. לנוע בעוצמה כזו ללא הגנה, לנצח ללא צבא, ובסופו של דבר להינשא כמגדלור לדורות שיבואו אחריה. ובעיקר להפוך את עושרה האגדי לעושר תרבותי והיסטורי – למען עַמה.
כאשר דונה גרציה הפכה לָאישה העשירה בעולם, העושר התברר, לא היה תכלית מעשיה. היא לא רדפה בצע לשם בצע. הכסף היה דרוש להישרדות, אבל איפשר לה לממש שאיפות נעלות למען בני עמה. כשהחליטה לשוב למולדת העתיקה ולחדש המורשת הגדולה, היא הייתה לציונית הראשונה"
(דברי הנשיא לשעבר פרס ז"ל בטקס לזכרה, י"ז בחשון תשע"א, 25/10/1)

שאלות לדיון:
1. במה התבטאה ה"דוגמה אישית" של דונה גרציה?
2. כיצד המצב האישי עשוי להשפיע לטובה או לרעה על היכולת להוות "דוגמא אישית"?

הנרייטה סֺאלד חיה בשנים 1945-1860. היא נולדה בעיר בולטימור, במדינת מרילנד שבארצות הברית ונפטרה בירושלים. כבר בגיל 16, לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים, החלה ללמד כמורה בבית-ספר ואף פתחה בביתה בית-ספר למהגרים יהודים ממזרח אירופה, כדי לעזור להם בשפה האנגלית ובהתערות בקהילות היהודיות. עם השנים היא התקדמה בתפקידי ניהול והוראה בקרב אגודות יהודיות שונות בארה"ב.

בשנת 1909 הגיעה עם אמה לארץ ישראל, בתקופת העלייה השנייה. הן התרשמו רבות מהמושבות ופעילות החלוצים, אך בה בעת הן נחשפו לעוני, לדלות ולמחלות ששררו באותה התקופה. מאז החליטה לעסוק בציונית מעשית בארץ ישראל, ובעקבות כך הקימה את ארגון הדסה, שפעל למען הבריאות של הציבור היהודי בארץ ישראל: תחילה שיגרו לארץ שתי אחיות והקימו מרפאות, שלחו 2 אמבולנסים, ציוד רפואי ותרופות. כדי לנהל את הדברים בצורה טובה ומקצועית, היא החליטה לעלות לארץ והפכה את "הדסה" מארגון חירום לארגון הפועל לביסוס מערכת בריאות קבועה ומסודרת בארץ. הארגון בראשותה הקים בתי חולים, ייסד תכניות לחלוקת מזון, הקים את המכון לפסטור חלב ואת "טיפת חלב" והוקם גם בית ספר לאחיות.

היא עסקה בפעילות סוציאלית בארץ, ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. בשנת 1930, בהיותה בת 72, הקימה את הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער" מגרמניה והובילה משימה זו במסירות ובמקצועיות רבה.

"היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי', היו שאמרו: 'כשתגיעי לציוֺן, תחדלי להיות ציוֺנית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד:
או ציונות או לא כלום; או ציונות או כלייה על העם היהודי"
(בביקורה הראשון בארץ ישראל 1909 לפני שהחליטה להקים את ארגון הדסה)

שאלות לדיון:
1. מהם השלבים לבניית ערך המקצועיות ע"פ אורח חייה של הנרייטה סאלד?
2. מהם ערכי היסוד העיקריים המכוונים את החתירה למקצועיות?

אסתר ארדיטי חייה בשנים 2003-1935. היא נולדה בבולגריה, ובמלחמת העולם השנייה, גורשה משפחתה לאיטליה. בהיותה בת 16 עלתה לארץ למרות התנגדותו של אביה והתגוררה בקיבוץ עמיר ובהמשך התגייסה לצה"ל ושובצה בקורס חובשים בחיל האוויר.

שבוע בלבד לאחר שסיימה את הקורס, במהלך תורנות לילה בבסיס חיל האוויר חצור, יצאה טייסת מטוסים לאימון לילה למרות שבאותו לילה היה מזג אוויר גשום וסוער. אחד מהמטוסים התרסק וארדיטי יצאה עם כוחות ההצלה לאזור ההתרסקות.

ארדיטי שמעה את קולו של הנווט הזועק לעזרה, וחרף ההתנגדות של אנשי צוות ההצלה, רצה ארדיטי למטוס שהתרסק והצילה את הנווט ולאחר מכן את הטייס בגבורה לפני שהספיק מיכל הדלק להתפוצץ. על מעשה זה קיבלה צל"ש שעשרים שנה לאחר מכן הוסב לעיטור מופת. בנוסף לכך קיבלה אות מופת הנשיא ובהמשך אף אות התנדבות מיוחד מהנשיא אפרים קציר ז"ל.

בחייה האזרחיים עבדה כאחות, כנהגת אמבולנס וכמדריכת טיולים. בתקופת מלחמת ששת הימים, התנדבה ארדיטי לשרת כחובשת בתחנת איסוף נפגעים של חטיבת הצנחנים בירושלים, ובהמשך ליוותה את הצנחנים כחובשת קרבית עד כיבוש הכותל המערבי. בעקבות זאת קראו לה "המלאך הלבן" כיוון שהייתה בחלוק לבן וליוותה את הצנחנים במהלך המלחמה. גם במלחמת יום כיפור התנדבה לשרת כחובשת בבית חולים שדה ליד תעלת סואץ.

"כשהגענו לתחילת השדה (שבו התפוצץ המטוס) כל המכוניות שקעו בבוץ ולא יכלו להמשיך... כל אדם היה עושה במקומי אותו הדבר, המטוס בער, מכונת הירי שהייתה במטוס ירתה באופן אוטומטי כדורים לכל עבר. אני רואה את האש הזאת...ירדתי מהאמבולנס עם התיק עזרה ראשונה והתחלתי לרוץ לכיוון המטוס. שמעתי מישהו צועק מאחוריי: משוגעת לאן את רצה?
ראיתי משהו זז, חצי גוף בחוץ ואז התחלתי למשוך אותו והוא נפל עלי ובבוץ היה קשה לזוז...הוא עודד אותי ואמר
"בסדר טוב תמשיכי".
ואני ידעתי שכשאר האש תגיע למכלי הדלק היא תתפוס את הכל, אז התרחקתי כמה שיותר... חזרתי למטוס ולפי הריח השרוף של הרגליים מצאתי את הטייס..."
מדבריה של אסתר בראיון לעיתון מעריב בשנת 1984

שאלות לדיון:
1. הצלת חיי אדם – מהם גבולות הסיכון עבור הצלת חיי אדם?
2. האם סוגיית ערך חיי אדם נתונה לגישה אישית או שזו מחויבות ארגונית?

אין דומה למחיר האישי ששילמה אסתר המלכה כאשר הגיעה עד לחצר המלך בכדי להילחם על גורלה של עמה. ליזום ולהגיע לחצר המלך ללא הזמנה אישית היה סיכון חיים ממשי. ובכל זאת, אסתר החליטה לפעול בהשראת דודה מרדכי. לצד המחיר האישי, לא ויתרה אסתר על מחויבותה לעמה – היא הנחתה את מרדכי שעל העם להתאחד לצורך שמירה על קיומו, ואף יותר מזה, על כולם לצום עבורה ולהתפלל להצלחתה. שילוב של תחושת אחריות כבדה והנעת העם לפעולה, הוא שילוב ייחודי שהיה באסתר, שבזכותו מצב העם התהפך – מסכנת השמדה לניצחון על אויביהם.

חג פורים מתבסס על הפור, הגורל שהתהפך, אולם קו המחשבה ויוזמתה של אסתר היו שקולים והתבססו על תחושת האחריות הכבדה לגורל העם. מתחילת סיפור המגילה, אנו מתוודעים לגודל הסיכון האישי של אסתר, בכך שראתה את עצמה כשותפה פעילה לגורל העם, למרות שהיה מפוזר ומפורד. אסתר גילתה תעוזה ואומץ רב בכך שבחרה לשלם מחיר (החיים בארמון המלך וסיכון חייה) כדי להילחם עבור בני עמה. אסתר, שבסוף סיפור המגילה חשפה בפני המלך את זהותה, בתעוזה ובנחישות, ביקשה מהמלך הצלה לבני עמה מפני רדיפת המן.

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר...אֶל-מָרְדֳּכָי. כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ ... יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ ... אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב - וְחָיָה. וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם... וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר...אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי... וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב... יכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים, מַחֲשֶׁבֶת הָמָן ... אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ. כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי, בָּרָעָה, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי".

שאלות לדיון:
1. מה לדעתכם יגדיר מעשה של סיכון חיים למען העם כלקיחת אחריות ומה לא?
2. במה עוד בשגרה בצה"ל מתבטאת לקיחת אחריות חוץ ממסירות נפש?

חביבה רייק חייה בשנים 1944-1914. היא נולדה בסלובקיה, בגיל 18 גילתה את הציונות והצטרפה ל"שומר הצעיר", שם הייתה מדריכה וראש קן ולאחר מכן פעילת עלייה. בנובמבר 1939 עלתה לארץ, גרה ועבדה בקיבוץ מענית עד הצטרפותה כלוחמת וכצנחנית בארגון הפלמ"ח.

שלושה צנחנים מהפלמ"ח חברו לחביבה שנשלחה לסלובקיה בספטמבר 1944 בשליחות הבריטים, במטרה לסייע בחילוץ 60 חיילים בריטים ואמריקאים, רובם טייסים ואנשי צוות-אוויר שהופלו באזור. בנוסף לכך, הם עסקו בסיוע לפרטיזנים יהודיים, הקמת בתי מלאכה, גיוס כספים וטיפול רפואי לחברי הקהילה היהודית, ארגון תנועות הנוער היהודיות וכן הכנת תוכנית בריחה ומקומות מסתור לשעת הצורך. כחודשיים לפני שנכנסו הגרמנים לאזור, היא לקחה אחריות ויזמה פינוי יהודים בצורה מסודרת. חביבה הצילה אלפי יהודים ממוות. בסוף אוקטובר 1944 הסתערו הגרמנים על המחנה היהודי שחביבה והצנחנים הקימו והיא נלקחה בשבי הגרמני. חביבה נרצחה ביריות ב- 20.11.1944.

"נאספנו כאן היום להתייחד עם זכרה של חביבה שאיננה עוד. חייה היו מלאים מעשים ופעולות. תמיד ערה אמיצה ותוססת. משנתבעו מנדבים לשירות הביטחון, הייתה חביבה בין הראשונים שנענו. היא לא הייתה איש צבא במובן המקובל אבל מילאה את הכל בכבוד ואף בהצטיינות. כאשר התכוננה לשליחותה כצנחנית ולמדה צנחנות בארץ, לא הסתפקה במספר הצניחות הקבוע ליום אלא דרשה עוד ועוד ולצאת לשליחות. בבואה לצ'כוסלובקיה ראו בה השרידים את סמל הקשר שלא נותק בינם ובין הארץ הנכספת. כבר כיום מתחנכת התנועה שם לאור להבת חביבה. (מדבריו של משה גרוס באזכרה לחביבה רייק, פורסם בעיתון מעריב)

שאלות לדיון:
1.מדוע לדעתך חביבה רייק לא הסתפקה בעלייה לארץ או להצטרפותה לפלמ"ח והמשיכה לתפקידים כה מסוכנים?
2.כיצד ניתן במצב סיכוני ותחת לחץ לשמור על איזון ושיקול הדעת?

במרכזה של מגילת רות נמצאת רות, שסיפור חייה הציב בפניה צמתים רבים וקשים. הצומת הקשה ביותר, הייתה כאשר רות ניצבה בפני שתי אפשרויות: האחת, להמשיך ולחיות בקרב משפחתה ועמה המואבי, והשניה, לעזוב את מולדתה ואת משפחתה, ואף את עמה ואת התרבות בה היא גדלה, ולהצטרף לעם ישראל.

רות הגיע לנקודת ההכרעה לאחר שנפגשה עם נעמי, שהתגוררה עם בעלה אבימלך ושני בניהם - מחלון וכיליון, בבית לחם. רות נישאה לאחד הבנים, שנפטר בטרם עת (גם אבימלך והבן השני נפטרו טרם זמנם). לאחר מותם, כאשר שמעה נעמי שהמצב הכלכלי בארץ השתפר, היא הודיעה לכלותיה שרצונה לחזור לארץ ישראל והפצירה בכלותיה, רות וערפה, לחזור לגור במואב ולהתחיל שם חיים חדשים.

ערפה אכן נפרדה מנעמי, אך רות התעקשה להישאר עם נעמי. התעקשות זו נבעה מגדולתה של רות: אמנם מעמדה היה כה נחות: גם אלמנה, גם זרה בארצה ובעמה, ובכל זאת פעלה מתוך הרעות והמסירות הגדולה שלה כלפי נעמי. רות, למרות הקשיים האישיים שלה, ודווקא בגלל המצב הקשה של נעמי, ראתה את טובתה של נעמי לפני טובתה של עצמה. בידיעה ברורה שנעמי חסרת כוחות להתחיל דף חדש בארץ ישראל, לקחה על עצמה רות להיטיב את חיה של נעמי ועסקה בכל העת במלאכת הכנת הלחם המייגעת כדי לתמוך ולסעוד את נעמי, עד המוות.

"ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה. ותאמר נעמי לשתי כלתיה לכנה שבנה אשה לבית אמה......ורות דבקה בה...ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלך אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלהיך אלהי.... רק המוות יפריד ביני ובינך"

שאלות לדיון:
1. מדוע לדעתך הפכה רות להיות סמל ודוגמא לגיור?
2. מי משתי הנשים, ערפה ורות, נהגה באחריות ומנהיגות טובה יותר? מדוע?

רחל חיה בארץ ישראל בתקופת חורבן בית המקדש השני. היא הייתה בת למשפחה עשירה בירושלים. שמו של אביה היה כלבא שבוע (פירוש השם: כל מי שנכנס לביתו רעב ככלב, יצא שבע). עקיבא היה רועה הצאן של אביה, הוא העיד על עצמו ששנא לימוד תורה ותלמידי חכמים וכנראה אף לא ידע קרוא וכתוב. למרות כל זאת, ראתה רחל בעקיבא את התכונות המיוחדות שלו, ושאלה אותו: אם אתחתן איתך, התסכים ללכת ללמוד תורה בבית המדרש? לאחר שעקיבא הסכים, הם התחתנו בסתר, מאחר וידעה שאביה התנגד לחתונתה עם רועה פשוט ובוּר. אביה שמע על נישואיה לעקיבא וגירש אותה מביתו. רחל ועקיבא חיו באסם תבואה במשך תקופה קצרה. בבוקר, כשקמה רחל ממשכבה, היו שערותיה מלאות תבן. הבעל הטרי היה מלקט את התבן מראשה ומבטיח לה, שלו רק היה בידו היה נותן לה "ירושלים של זהב" (תכשיט לראש עם תבנית של ירושלים, מזהב).

עקיבא נענה לבקשתה של רחל אשתו ויצא ללמוד במשך 12 שנים. כאשר חזר לביקור בביתו הוא שמע את שיחתן של נשים שכנות המלגלגות על רחל על כך שבעלה נטש אותה. רחל השיבה להן: "לו היה שומע בקולי, היה חוזר לבית המדרש ל 12 שנים נוספות". עקיבא שמע בקולה וחזר ללמוד 12 שנים נוספות. כאשר חזר, הביא עימו 24,000 תלמידים. כל אנשי העיר יצאו להקביל את פניהם של ר' עקיבא ותלמידיו. רחל ניסתה להתקרב לר' עקיבא בעלה, אולם תלמידיו הרחיקו אותה מפניו, ואז ר' עקיבא עצר אותם ואמר להם: "שלי ושלכם - שלה הוא" (על פי מסכת כתובות סב, ב)

"רבי עקיבא איש צנוע היה רועה בין הרועים את עדרי כלבא שבוע עד שנתו הארבעים. ראתה אותו רחל בתו של כלבא שבוע ראתה אותו רחל והוא מעולה וצנוע. אמרה לו רחל בחשאי קח אותי לאישה בתנאי שתקדיש זמנך ללימוד התורה הקדושה". (דליה רביקוביץ)

שאלות לדיון:
1. האם ערכה של השליחות תלוי בגודל ההקרבה למען ערך זה?
2. מה לדעתך היו המניעים של רחל באמונתה בשליחות? מה הם המניעים שלנו?