עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי התענית לזכר החורבן.
ביום זה, בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן בית המקדש הראשון ואובדן העצמאות היהודית בארץ ישראל.
האבל על חורבן הבית, מאות ואלפי שנים אחרי האירוע, מבטא את חוסר ההשלמה עם האובדן ואת השאיפה והתקווה לשוב לחיות בארץ - תקווה שהחלה להתממש עם הקמתה של מדינת ישראל.
זיכרון אובדן הריבונות והעצמאות בארץ מגביר את משמעות החיים במדינת ישראל העצמאית, ומחזק את תחושת השליחות בתפקידנו בהגנה על מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה.
לאחר השואה, נקבע עשרה בטבת ע"י ממשלת ישראל כ"יום הקדיש הכללי" , בו מציינים את זכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
יום זה מאפשר לומר קדיש - תפילה הנאמרת בכל שנה בתאריך הפטירה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה - על יהודים שמתו בתקופת השואה בתאריך לא ידוע
