איך תרגיל שגרתי במאל"א - הפך בן רגע ל'שבוע מלחמה' ראשון מסוגו?

"אם מחר בבוקר הכול מתהפך, האם החבר'ה האלה יודעים להילחם בצורה הטובה ביותר?", לשאלה הפשוטה הזו לכאורה, מתכנסים 6 חודשי הכשרה שעברו כ-350 הלוחמות והלוחמים הטריים שהצטרפו בימים האחרונים לשורות הגנת הגבולות. ובשבוע מלחמה ראשון מסוגו בחיל - הם העמידו את התשובה למבחן. 

כן, קראתם נכון - יותר מ-350 יגיעו לטקס הסיום. מדובר ב-5 פלוגות מלאות שעתידות לקחת חלק בפעילויות המבצעיות השונות של החיל. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בשיח תיאורטי. בזמן אמת, הם אלה שיגנו על הגבול", מדגיש סא"ל א', מפקד בא"ח חי"ר גבולות, "לכן לקחנו את השאלה הזו עד הקצה - ותרגמנו אותה לשבוע אחד, שנולד מלקחי 7 באוקטובר ומשנתיים של לחימה אחריו".

הימים האלה מסכמים את כל מה שהם למדו - כיחידים וכקבוצות מצומצמות כאחד, ומביא זאת לידי ביטוי כמסגרת פלוגתית: "בדגש על ההבנה שהפלוגה היא מסגרת הליבה בכוח, שצריכה לדעת להתמודד באופן עצמאי מול אתגרים שונים שיצוצו בדרכה".

וכדי להפוך את השבוע לאישי, מדויק ומאתגר ככל שניתן, למרות המסה הגדולה - מפקד הבא"ח מספר שההכנות החלו עוד הרבה לפני שהלוחמים והלוחמות עלו על ציוד: "זה צמח מרעיון, המשיך לדיונים וקבוצות חשיבה, התקדם וקרם עור וגידים עם כתיבת תרחישים ורתימת שותפים - היישובים בהם תרגלנו, והשת"פ עם חטיבת פארן וגדוד קרקל. משם, הדרך לביצוע סיורי בטיחות והורדת הפקודה לאקט הראשון הייתה סלולה". 

הלו"ז, נבנה כך שכל 'אקט' יעמיד אותם מול מציאות אחרת - כזו שיש סיכוי לא קטן שיפגשו בזמן אמת. ומתוך הבנה זו, כבר בתחילת השבוע הם יצאו להתקפה מתוזמנת שלא השאירה הרבה מקום לטעויות, ושילבה יכולות לא סטנדרטיות.

"זו הייתה התקפה שהתחילה כתרגיל 'רגיל' לכיבוש המאל"א (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה) בו 'שלטו מחבלים'. רק שבשלב מסוים הצטרפה יחידת רוכ"ש, ולאירוע כולו התלוו במקביל תוספות כמו פירוטכניקה, פיצוצים מדומים ושימוש במטענים - כאלה שמדמים את שדה הקרב במציאות".

בסוף אותו אקט, גם אחרי שהשיגו את המטרה וכבשו את המרכז, הם לא עצרו שם, אלא נערכו להגנה - וביצעו אבטחת מחנה מתוך מבנה במשך כ-16 שעות נוספות.

וזו הייתה רק ההתחלה. בליל ראשון דילג הכוח לאזור קציעות, שם פתח בשורת תרגילים רטובים, במהלכם בא לידי ביטוי אחד החידושים הבולטים של השבוע: שכבת השיתוף הרב-זרועי. "הם ערכו תרגיל עם טנקים, גם ביום וגם בלילה", מספר המפקד, "מדובר בשיתוף פעולה עם פארן וקרקל, כולל הטנקיסטיות של הגדוד. זו הייתה לחימה משמעותית - כתף לצד זחל".

בין התרגילים הגדולים, הוכנסו גם שינויי משימה, מתוך הבנה שבשטח חוסר הוודאות מובן מאליו. "הכוחות התחילו מלכבוש מוצב ולטהר את האזור לגמרי - לשמירות 'שגרתיות' כדי לשמר את המצב", הוא מסביר את העיקרון. "המעבר הזה, בין כיבוש להחזרת שליטה, חזר לאורך השבוע כמו מוטיב: לא רק להגיע ליעד, אלא להבין מה עושים רגע אחרי, ואיך ממשיכים מכאן".

ואם בצהריי שני עוד היו בקציעות, עם רדת השמש כבר דילגו הכוחות לשטחי פארן. "בבוקר השלישי הם קמו למציאות בה היישובים באזור נכבשו, לצערנו ממש כמו ב-7 באוקטובר", הוא מתאר. "ברגע הזה - המשימה שלהם הייתה ברורה וחד-משמעית - להחזיר את השגרה והביטחון למקום".

ובסוף, כשהגוף כבר מרגיש את תלאות השבוע, הגיע החותם שכמו סוגר הכול - מסע הכומתה. "הם צעדו 30 ק"מ, 25 עם ציוד וחמישה נוספים עם אלונקות", מפרט מג"ד הבא"ח. "כשמחברים את זה עם כלל התרגילים שעברו, יוצא שהם צלחו כ-70 ק"מ".

וכמו כל השבוע הלא שגרתי, גם מסע הסיום, קיבל כתובת חדשה לגמרי. "הפעם, הוא לא נגמר באזור תל-חדיד כמו בדרך כלל. החבר'ה קיבלו את הכומתות בעוטף עזה בפעם הראשונה".

וכשאני שואלת לסיום - 'למה לשנות הכול דווקא עכשיו?', מבחינת המג"ד, התשובה ברורה: "רצינו לאתגר את ההכשרה, ולוודא שלקחי 7 באוקטובר והימים שבאו אחריו מוטמעים עמוק בלוחמות ובלוחמים. בין אם זה נושא הלחימה הפלוגתית, החוסן, או התמרון במרחבים פתוחים וסגורים ובתנאים שונים".

 "מבחינתי", הוא מסכם בנימה אישית, "זו לא נקודת סיום, אלא להפך - סגירת מעגל שמחזירה אותם מיד לסיבה בעקבותיה השבוע נולד מלכתחילה. כשאתה הולך בשטחים בהם היו מחבלים והתנהלה לחימה קשה, אתה זוכר את ה'למה', אבל יותר מזה - אתה מבין את ה'איך'".