אחרי שראיתם אותם מתדלקים בשמיים, זה הזמן להבין איך הם עושים את זה

את התיעוד של התדלוק האווירי בשמי המזרח התיכון, והמשפט: "מנותק, רשאי לצאת ימינה", כנראה שיצא לכם כבר לראות ולשמוע. אולי אפילו להיזכר בסצנה האייקונית של עגינת הגששית בתחנת החלל מהסרט 'בין כוכבים'.

אך מלבד האווירה הקולנועית, מאחורי הפעולה ההכרחית הזו עומדת טכניקה מדויקת, בה מתמחה טייסת 120 ("ענקי המדבר"). "למשימות כאלה בדיוק נולד התפקיד שלנו", מכריז רס"ן (במיל') א', טייס תדלוק, "לאפשר לחיל לפעול ברציפות למרחקים ארוכים". 

אז למה בדיוק הוא מתכוון? כדי להבין את לב העניין, צריך לחשוב במספרים. טהראן, לדוגמה, נמצאת כ-1,900 ק"מ מישראל, שזה יותר מפי 4 מאורכה של המדינה, וגלי התקיפה כבר חצו את ה-13 נכון לכתיבת שורות אלה. כדי לאפשר טיסות הלוך חזור עד לבירת איראן, נדרש דלק - והמון, מבלי בכלל להתחיל לדבר על שאר היעדים שעל הכוונת. 

כאן נכנסים לתמונה רס"ן (במיל') א' והצוות שלו: שני טייסים, נווט, מכונן טיסה (מהנדס) ו'בומר' (מתדלק), המאיישים מטוס 'ראם' - בואינג 707. "בשלב הראשון", הוא מסביר, "ה'בומר', שיושב בחלק האחורי של המטוס, מכווין אותנו לנקודה בשמיים בה ניתן לחבר את צינור התדלוק".

רגע החיבור בין המתדלק לבין מטוס הקרב הוא קריטי, וחייב להסתיים במהירות. "הפעולה כולה כרוכה בסיכון", מבהיר הטייס, "היא דורשת ריכוז גבוה של כל חברי הצוות, וגם ביצוע בטווח של אויב. אתה לא מסיט לרגע את המבט, כי אין הזדמנות שניה ומדובר פה בהצלחה של משימה שלמה".

כשהחיבור נעשה כשורה, מתחיל השלב הבא - זרימת הדלק: "משך הזמן משתנה בין דגם כלי הטיס, כמות הדלק הנדרשת, וגודל המטוס. לרוב מדובר בכמה דקות על להשלמת התהליך, כשהשאיפה היא לצמצם כמה שיותר". 

למרות האתגרים השונים, עד כה ביצע חיל האוויר כ-550 תדלוקים אוויריים מתחילת המבצע, בהם הועברו כ-5 מיליון ליברות דלק - יותר מפי 2 מסך התדלוקים שבוצעו ב'עם כלביא' כולו.

לדברי סגן מפקד הטייסת, רס"ן א', הקפיצה הזו לא קרתה משום מקום - היא תוצר של תוכנית שהחלה כבר בסיום המבצע הקודם. "מאז 'עם כלביא', העמקנו בשאלה: איך ממצים עד תום את מערך המתדלקים? ייעלנו מנגנונים - מהכנת המטוס לפני ההמראה, ועד לקצב שבו עובר הדלק בצינור, דברים שדורשים חישוב פיזיקלי מדויק. זו אחת הסיבות מאחורי הרחבת ההישגים הפעם".

וכשהצוות נוחת בסיום משימה, כפי שמתאר רס"ן (במיל') א', אי אפשר להתכחש להתרגשות: "בסוף, בשביל זה אנחנו כאן, זה התפקיד שלנו במערכה. מלבד הגאווה, זו גם משמעות גדולה להשתתף ולעזור בקרב - משהו שמבינים רק כשנוחתים על הקרקע".