פגשנו בבקו"ם את הצוות שליווה את א' - והפך לחלק מהמשפחה

בבוקר הגיוס בבסיס 'תל השומר', רוב מי שסביבנו מגיעים בליווי חבורה מצומצמות - הורים ואחים. אך ליד א', אחד המלש"בים שממש תכף יעבור את שרשרת החיול, אפשר לראות קבוצה מעט אחרת: לצד המשפחה, שמכירה את צה"ל כבר הרבה לפני, עומדים שלושה לוחמים - כמעט היחידים על טקטי בכל האזור.

הם מסבירים לו לאן ללכת, מוודאים שלא מפספס שום שלב בדרך, וזורקים מדי פעם הערות שמקלילות קצת את האווירה. לא לוקח הרבה זמן להבין שהם כבר כמעט חלק מהמשפחה, ושמתחבא קשר עמוק יותר משנדמה לעין.

"אנחנו לא סתם מגיעים על תקן 'נציגים מהחטיבה'", מבהיר סגן ב', סמ"פ בגדוד נצח יהודה, כשהוא מוצא רגע פנוי בתוך ההמולה, "זה אח של דניאל, חייל שהיה איתנו בצוות מהיום הראשון". 

א' (מימין) עם חברי הצוות של אחיו סמל דניאל

סמל דניאל כהן, לוחם בגדוד נצח יהודה, נפגע אנושות בקרב ברצועה, ונמצא כיום בשיקום. שנה אחרי, הבית שלו חוזר ללשכת הגיוס - הפעם כשא', אחיו, הוא זה שמתייצב, ואיתו גם חברי הצוות הקרובים: "אנחנו כבר הרבה זמן חלק מהמשפחה הזו, אז ברור שנהיה פה".

כשאני מנסה להבין את הקשר ההדוק בין הלוחמים למשפחתו של סמל דניאל, סגן ב', שהתגייס ב-22' לחטיבה, חוזר שנתיים אחורה ליום ששינה הכול - 7 באוקטובר. אז, הוא היה בקורס הקצינים בבה"ד 1, ועם פרוץ האירועים מיד קפץ לעוטף ולחם: "היו המון היתקלויות, ולאחר אימונים המשכנו ישר אל התמרון בעזה, באזור ג'באליה, שנמשך לא מעט זמן".

"אנחנו אותו הצוות כבר שנתיים, ממש מתחילת המלחמה", הוא מבהיר ושאר החברים מהנהנים בהסכמה, "מאוד התחברנו. אתה חי איתם בשטח, בלחימה, ובשגרה. אלה אנשים שאתה מכיר בשמות של האחים שלהם ושל ההורים שלהם, שהם הדבר הכי חשוב לך".

חברי הצוות של סמל דניאל

משם, עברו חודשים רבים של לחימה - בגזרת עזה, באיו"ש, ואף חלקם לקחו חלק בתמרון בלבנון. עם זאת, הרגע המשמעותי ביותר בקרבות, זה שהיווה עבורם נקודת מפנה, התרחש ב-30.12.24. "היינו בפעילות ברצועה", הוא משחזר. "והחלה מתקפה שכללה ירי של RPG וצלפים. בעקבותיה, חייל שלי, סמל אוריאל פרץ ז"ל, נפל, ועוד עשרה נפצעו".

בין העשרה היה סמל דניאל, שנפצע באורח אנוש. "הוא היה הנגביסט בצוות, ונפגע מירי צלפים ורסיסים של טילי RPG שנחתו לידינו. זה היה אירוע קשה. אין לך הרבה זמן לעכל: אתה מטפל, מפנה, מכניס את הכאב לאיזו מגירה, ממשיך להוביל את הלחימה - ורק אחר כך נותן לעצמך לקלוט בכלל מה קרה כאן". 

הפציעה של דניאל הייתה נקודת מבחן עבורו סגן ב' כמפקד. "זו הייתה פעם ראשונה שאני אחראי בסיטואציה כל כך מורכבת", הוא מודה, "עשר דקות אחרי שהמטוס פינה אותו, בלי שידענו לגמרי את מצבו, קיבלנו בקשר פקודה להמשיך למתקפה הבאה".

סמל דניאל הגיע לבית החולים במצב אנוש, ומשם התחיל בתהליך שיקום ארוך שנמשך עד היום. בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה לסגן ב', מתוך הרצועה, מצא רגע לשלוח הודעה למשפחה של דניאל. 

"הרגשתי שאני לא יכול להמשיך בלי לדבר איתם, ואחרי שנגמר הסבב הראשון אני והצוות קפצנו לביקור. משם זה הפך להרגל. כל פעם שאני יוצא מהשטח אני משתדל להגיע - לראות מה המצב, לשבת, לדבר קצת. זה משהו שאתה עושה כי אתה מרגיש מחויבות ואכפת לך".

לוחמי החטיבה

הקשר עם המשפחה המשיך ללוותם בצמתים שונים בשירות. באחת הפעמים, במהלך סבב לחימה נוסף ברצועה, הוא אף קיבל צורה אחרת: "כשנסענו ברכב, בדרך לפעילות באזור בית חאנון, הרדיו היה דלוק. פתאום שמענו את אמא של דניאל מתראיינת". 

"היא דיברה באמונה, חיזקה, נתנה כוחות לחיילים", נזכר הסמ"פ, "אתה שומע את זה תוך כדי שאתה עם אפוד ונשק, בדרך לעוד משימה, וזה עושה משהו. אם היא מתנהגת ככה כשהבן שלה פצוע ונמצא במצב כל כך מורכב, אז גם אנחנו יכולים. מאותו יום, לא פעם כשאנחנו צריכים רגע אוויר - פשוט מרימים אליה טלפון".

עם הזמן, שלושת הלוחמים הפכו לדמויות קבועות בבית. "היינו אצלם בהרבה באירועים, אפילו בעלייה של האח הקטן לכיתה א'", מוסיף בחיוך אחד מחברי הצוות, "לא גדלנו איתם, אבל היום זה מרגיש מאוד טבעי שנופיע בבקו"ם. כשמשפחה של חבר צוות עוברת דבר כזה, אתה לא רוצה שהם ירגישו שהם לבד".

חבריו לצוות של דניאל בעליית אחיו הקטן לכיתה א'

וכך, הבחירה של א' להגיע לחטיבת כפיר, מקבלת משמעות נוספת. "הוא גדל בשנה האחרונה בתוך הסיפור הזה, ראה את דניאל, את הבית, את האנשים שמגיעים לבקר. וכשהגיע הזמן שלו להחליט - הוא בחר בחטיבה של אחיו. זה שלו, ואנחנו כאן כדי להיות ברקע, לתמוך, וגם לענות על כל השאלות".

"אני אומר לחיילים שלי הרבה שהשירות שלהם קורה בתקופה לא רגילה", מדגיש הסמ"פ, "אלה בני 19-20 שעברו בשנתיים האחרונות דברים מאוד לא פשוטים, והם עדיין בוחרים להמשיך. א' נכנס לזה עכשיו מהצד שלו, עם מטען אחר לגמרי. מבחינתי, זה רק מחזק את האחריות שלנו כלפיו".

כשהסבב בבקו"ם מגיע לסיומו, וקוראים לקבוצה של א' להתארגן לעלייה לאוטובוסים, המעגל נסגר בשתיקה. הוא מחבק את אמא, לוחץ יד לאבא, ומחייך אל האחים. אחר כך הוא פונה אל שלושת הלוחמים, ובמבט קצר, אומר את כל מה שמילים לא יוכלו להביע.

הם מלווים אותו עד הכניסה אל האוטובוס, ממנה אי אפשר להמשיך. משם, הם נשארים עם ההורים על המדרכה, וא' מתחיל במסע אל המנומרת, יחד עם שאר החברים שזה עתה הכיר. בשביל רוב מי שעומד שם זה עוד יום גיוס. בשבילם, זה עוד פרק בסיפור שהתחיל בקרב ברצועה, ונמשך עכשיו, כשאח נוסף במשפחה בוחר להיכנס לאותה החטיבה בדיוק - כשהם לצידו.