כפיר מסכמים 4 חודשי תע"ם - הפעם בין העיר עזה לקו הצהוב

איך 'בתכלס' נראה יום שגרתי של כוחות צה"ל במרחב הקו הצהוב? לסגן א', סמ"פ 'אשחר' בסיירת חרוב, שסיימה בשבוע שעבר את פעילותה שם בתום חודשיים, התשובה ניצבת מול העיניים: "אתה נלחם וסורק איתורים, מציב חיפויים שישמשו להגנה בהמשך, ואוכל מה שאתה סוחב על הגב". 

כבר בשלהי אפריל האחרון ירדו האריות לגזרה, ומאז הם נכנסים לסבב אחר סבב, בתנאים ואינטנסיביות משתנים. האחרון שביניהם החל באוקטובר, ורגעי הכניסה עבור הסמ"פ מטשטשים לאור האירועים המבצעיים בחודשיים שחלפו מאז. "הגענו לכאן אחרי זמן ממושך באזור חאן יונס, שכלל ימים שגלשו לתוך הלילה והיו מלאים בלחימה, תוך היתקלויות ישירות עם האויב", מגולל סגן א'.

"כמעט תמיד נמנע ממפגש 'נשק מול נשק'", הוא מבהיר, "בדרך כלל, נעשה הכול על מנת לאתר את הגורם ולהפליל אותו עוד מעמדה רחוקה, וברוב המוחלט של המקרים באמת אפשר לנצל למטרה הזו יכולות צליפה, רחפנות וסיוע אווירי. אבל גם בסיטואציות שאין ברירה, הצוותים שלנו יודעים טוב מאוד מה לעשות".

עם סיום משימה זו, הגיעה הסיירת לעיר עזה. "נכנסנו פנימה באזור עם חיכוך גבוה, מה שנקרא, ליד בית חולים מפורסם שהיו בו לא מעט הפללות וכוחות אויב. ההתנהלות המקצועית של הלוחמים הביאה לזה שסיימנו חודש וחצי מבצעיים בסביבה מאוד מורכבת, ללא נפגעים לכוחותינו".

אותה 'התנהלות' מתחילה בשעות מוקדמות מדי בוקר. "קמים לכוננות עם שחר", הוא מתאר, "אז, כשכל הצוות על הרגליים, מבצעים תדריך והערכת מצב יחידתית. 'מדרבקים' קפה, סוקרים את המשימות המקצועיות שיש לבצע, וגם מדברים על הרבה נושאים מעבר - מה שעוזר לשמור על שפיות ואיזון".

"מבחינת העשייה, כל יום נראה שונה. יש כאלה שמתאפיינים במשימות שקשורות יותר לפשיטות, חבלה, מארבים ועוד. כל צוות מתמקד בחלק שלו, יורד לפרטים - ודואג שכל לוחם ממצה את הפק"ל והמקצוע הייחודיים לו". 

הנווטים, למשל, מתחילים לדבר על תוואי הקרקע ועל ציר הניווט, בעוד הבנאים של הצוות ממפים את העמדות ונקודות הפריסה של הכוח. בסוף, מגיע המפק"ץ ו'מנצח' על הפעילות כולה. בימים של התקפות נרחבות יותר, שעון הלחימה נעשה אינטנסיבי במיוחד: הלוחמים נשארים על ציוד מלא והלו"ז כולו 'מתגמש' בהתאם להתפתחויות.

לאחר זמן מה בשגרה הזו, העסקה להשבת החטופים יצאה לפועל. "באחד מימי שבת, פוצצנו תוואי תת"ק מאוד משמעותי, אחד שנחשב גדול גם בהיקף שלו וגם בחשיבותו האסטרטגית. ואיך שסיימנו, הודיעו לנו שאנחנו, יחד עם יחידה מיוחדת - נאבטח את החזרה שלהם הביתה", הוא משחזר את ההתרגשות. 

"לראות את האחים שלנו משתחררים משבי החמאס - אני לא חושב שהתמונה הזאת תצא לי מהראש בחיים. זה משהו שאני יכול להגיד גם בשם הלוחמים שלי, הם היו מאושרים שזכינו שהרגע הזה יקרה במשמרת שלנו".

עם החתימה על הפסקת האש, חזרה הפלגה למשימת ההגנה במרחב הקו הצהוב. הם פעלו כדי לייצר מרחב סטרילי ולהגן על נכסים חיוניים באזור - ממש עד שבוע שעבר. 

אך בתור מפקד, הדאגות לא פוסקות גם ברגע חציית הגבול לישראל. "אתה תמיד נשאר עם האחריות לכשירות המסגרת. ללא ספק, זה מאתגר לעשות את הג'אגלינג הזה בין בית לשטח, משפחה, בת זוג וחברים במקביל לצוות, אבל בסוף הרבה מהמורכבויות מתגמדות לאור העובדה שלא סיימנו, וחטוף חלל נוסף טרם הושב ארצה".

לזה מתווסף תפקיד חשוב לא פחות: "דרוש הרבה מאמץ כדי לגרום ללוחמים בקצה לראות ולהעריך את ההישגים לאורך שנתיים. לא תמיד הם מובנים מאליהם. בכלל, הפיקוד בעזה מתבסס על קשר בין-אישי, וכשאתה ישן מיטה ליד לוחם ושם עליו את הראש כשקורה אירוע מבאס, ה'דיסטנס' משנה צורה מהר מאוד. ממש עכשיו יוצא לי להיות סמ"פ של מי שפיקדתי עליהם כטירונים לפני כמעט שנתיים. זה מטורף לראות איך הידע שבנינו אז, פתאום מתגלם בקרב אמיתי".

"בסוף, איך שלא נסתכל על זה, יש הרבה רבדים בלחימה כזו ממושכת. אני יכול להעיד שאין שום דבר שמכין לוחם לרגע המפגש עם ירי חי, פיצוצים, טנקים וכל המכלול הזה, כמו באמת להיות שם. מצד שני, אתה כבר לא עושה דברים בתנאי מעבדה, אז יש צורך גדול יותר לבקר ולפקח על הבטיחות - לאמת את כל ההנחיות שאין זמן לשנן עכשיו בכיתות".

"יש טקסט של יהודה עמיחי, שאני מאוד אוהב", הוא משתף לבסוף, "הוא מדבר על זה שביציאת מצרים, כל בן אדם בשרשרת שחצתה את ים סוף - ראה רק את הזיעה הניגרת מהגב של החבר לפניו, מבלי להיות מודע לגודל האירוע שהוא נמצא בו. ואני חושב שזה נכון מאוד לגבינו עכשיו, לגבי התקופה הקריטית אחרי המשבר שחווינו והשרשרת שכולנו חלק קטן ממנה".