בזמן שאנחנו התנשפנו, הם הרוויחו את התואר 'לוחמי סיירת חרוב'

בחושך המוחלט, בעלייה לסרטבה, הכול בהתחלה הרגיש קצת מעורפל: מהסיפורים והמור"קים על הטיפוס הבלתי נגמר לפסגה, ועד המחזה המרהיב של ההר האגדי בלב הבקעה, אותו נדרשים לוחמי סיירת חרוב 'להכניע' ברגע השיא של המסלול. 

אבל בנקודת זמן זו, בעוד רק עמדנו למרגלותיו - חשבתי שאלה שטויות, וכנראה רק הגזמות של דורות קודמים כדי להלחיץ את הבאים אחריהם לקראת המסע. רק בהמשך התברר לי עד כמה טעיתי.

באישון לילה, התחלנו בטיפוס מצידו ה'קל' יותר של ההר, יחד עם כלל המפקדים מההכשרה, ובעיקר עם לוחמי הסיירת הוותיקים שכמיטב המסורת - יעמדו על הפסגה ויתנו למסיימים את הדחיפה האחרונה. 

מלבדנו, לאט לאט, גם השמש התחילה לעלות, ומסביבנו נגלה הנוף המדברי שהקיף את הסרטבה. ובעוד אני מנסה לחפש את האבן הנכונה להניח עליה את הרגל מבלי ליפול, הכפירניקים המנוסים טיפסו בכזאת קלות, כאילו הם עושים זאת על בסיס יומי.

למראה ההפתעה על הפנים שלי, הם ניסו לחבר אותי לחוויה שלהם: "בפעם הראשונה הגעתי לפסגה והרגשתי שהתגברתי על האתגר הכי גדול בחיים שלי עד עכשיו. אבל היום, במבט לאחור, אני יודע שבזכות זה כל משימה חדשה כבר לא מרגישה מאיימת - 'טיפסת את הסרטבה, מה כבר יכול להפיל אותך?'"

בסוף, למרות הקושי - הגענו למעלה. מהגובה, ראינו מצידו השני של ההר את לוחמי הסיירת לעתיד (הממש קרוב), יחד עם המפק"צים, מתחילים להתאגד למרגלות הסרטבה עם ציוד מלא עליהם, מוכנים לאתגר הסופי לפני קבלת הסיכה.

המג"ד, שעומד לידי בקצה ההר, נותן אור ירוק לצוות הראשון לצאת. וכך, בטור מסודר, כשהם נאחזים אחד בשני, החלו לטפס בשביל תלול וחד הרבה יותר מאיפה שאנחנו הגענו. 

אחד אחרי השני, עלו שלושת הצוותים. וכשהגיעו למטרים הספורים לפני הסוף, כמו שרשרת אנושית, עמדו כל הלוחמים הוותיקים, וסייעו להם עד הפסגה. ברקע, נשמעו קריאות עידוד בלתי פוסקות, גם ברגעים שנגמר כבר האוויר.

ועדיין, לא משנה כמה מתיש היה השבוע המסכם, ובמיוחד השלב הסופי שלו, כל לוחם, חייך חיוך כל כך רחב של סיפוק שאי אפשר היה להסתיר. "ככה זה אצלנו, זה באופי של הסיירת", אמר לי רב"ט נ' בעודו מסדיר את נשימתו ומסדר את החולצה שנדבקה לגופו מזיעה, "לא משנה כמה לא קל - אתה יודע בשביל מה אתה עושה את זה. וזה, שווה את הכול".

מרוגשים ומלאי אנרגיות, המשיכו החרובניקים החדשים והישנים בקריאות השמחה של סוף המסלול. המסע, שכולל יותר מ-100 קילומטרים, הוא ציון הדרך האחרון לאחר שנה וחודשיים של הכשרה. ובאותה אווירה גבוהה, הגיע הרגע הגדול לו חיכו - הסיכות.

"אתם מצטרפים אלינו בתקופה לא פשוטה, בעיצומה של מלחמה", הכריז מפקד הסיירת באותו מעמד מרגש, "בחרתם לתת מעצמכם למען הכלל, אני גאה להיות חלק מהתהליך שלכם, ובעיקר - גאה בכם".

וכך, בליווי שירי היחידה של כל צוות, התחילו הלוחמים שעכשיו רשמית בסיירת, לרדת למטה. הפעם עם חולצות חדשות והכיתוב 'אהוב' על הגב - והסיכה שמוטבעת על החזה המתגאה, ומסיבה טובה.