כשלוחמי 57' ו-23' משווים מור"קים לרגל 70 שנים לצנחנים

מהוואדי בירושלים לתעלה בסואץ

רמי דור התגייס לצנחנים בגיל 17 וחצי בלבד בעקבות שמות מוכרים כמו מאיר הר ציון וקצ'ה, שגדלו כמוהו בסביבת קיבוץ עין חרוד. האזכור כדרך אגב של דמויות לא פחות ממיתולוגיות בהיסטוריה הצה"לית עוד יחזור בשיחה שלנו, פשוט מפני שתקופת השירות שלו, שהחלה בשלהי שנות ה-50, הייתה בדיוק כזו: בין שלוש מלחמות - ובזמן בו נחרטו לראשונה פני החטיבה הצעירה.

חברי הסיירת מתגלחים בשטח

לששת הימים הגיע כמילואימניק, כבר לא אותו בחור צעיר שהיה בחציית הגבול הראשונה, נחוש להכריע כל אויב עם נשקו האישי. "נכנסנו לירושלים בבוקר, היכן שהלגיון הירדני התבצר על חומות העיר העתיקה", הוא מספר, שישה עשורים אחרי. הכוח התכנס במזרח, מתכונן לכבוש את מתחם אוגוסטו ויקטוריה בהר הזיתים.

אליהם הצטרפו טנקים, כששניים מהם מובילים בראש השיירה. בשל טעות בדרך, ירדו עד גשר גת שמנים - והאויב שהבחין בכך החל להפגיז את האזור. "טנק אחד ניסה להסתובב ונפל מהגשר, אבל במזל החיילים יצאו עם מכות יבשות בלבד. ארבעה ג'יפים של הסיירת המשיכו בעקבותיהם. אנחנו נשארנו למעלה, וכעבור זמן קצר קיבלנו דיווח על פצועים".

הטנק שנפל מגשר גת שמנים

"הייתי עם קצין בשם חובי עילם ז"ל, שהיה ידוע בתור 'החתיך של ירושלים', וישראל שינדלר ז"ל החרדי - לוחם נהדר וחזק", רמי משחזר, "חובי נהרג כשיצא לסריקה על הגשר. המשכנו אחריו וניגשנו לפנות את שני הפצועים למסתור. פתאום המכנסיים של אחד מהם עלו באש, והירדנים זיהו אותנו. שינדלר נפל, אבל שיח ריכך את נחיתתו. קפצתי גם כן - אבל 'הספקתי' לחטוף רסיס גדול בראש".

"בלילה הכניסו אותי לחדר ניתוח", הוא מספר, "כשקמתי התחלתי להזיז את הגפיים לוודא שהכול עובד, לבשתי מדים, ותפסתי טרמפים חזרה לכוח". מירושלים, עלו הלוחמים לרמת הגולן - שם, בעזרת הוראות הגעה דלות מאוד, הצליחו להשתלט על מוצב סורי ולגרום נזק למשאית אויב.

את מלחמת יום כיפור, חמש שנים לאחר מכן, החל רמי במשמר הנגב. הצוות עלה בהתחלה צפונה, אך נשלח דווקא לקצה השני - סיני, איפה שמפקד אוגדת המילואים 143 דאז, אריק שרון, נזדקק לעזרתם. רק שם, במיתלה, הגיעו לראשונה רובי M16. 

מחופשים לבדואים על גמלים

"במחנה 'טסה' העורפי, הכינו גשר גלילים ארוך שאמור היה לשמש לצליחת תעלת סואץ", רמי מתאר, "נקראנו להביא אותו לחזית דרך ציר נסיעה שנקרא במפות ובקוד הקשר 'ציר טרטור'. הוא עבר דרך החווה הסינית, ונחסם בחלקו על ידי חוליות נ"ט של המצרים. בדיעבד, חיכה בכביש משהו אחר".  

המילואימניקים של הסיירת נסעו לכיוון התעלה, ופגשו בפלוגה בעלת זחל"מים (זחלי למחצה, מין הכלאה של רכב וכלי משוריין). "אמרנו להם שקיבלנו פקודה לקחת את הכלים, והם פינו אותם ברצון. לזחל"מים היו תותחים אותם לא הוכשרנו להפעיל, אז חייל מהפלוגה החליט להישאר איתנו ולעזור, ולצערנו נהרג אחר כך בחווה".

בהמשך הציר המתין מארב מצרי - ממש חטיבה שלמה בתוך מחפורות. בעודם סופגים אבדות רבות, הצליחו להתקדם ולעבור את התעלה ברפסודות. משימתם הבאה הייתה לטפל בסוללות נגד המטוסים של מחנות 'אבו סולטאן'. עם השלמתה, חצו אזור חקלאי ובו מטעי מנגו ואבוקדו, כשחיילי אויב צצים מהסבך לירות טילי RPG על הזחל"מים השאולים.

קבר זמני שעשו לחבריהם שנפלו

"המצרים הקימו רמפות ענקיות כדי לצפות על המוצבים שלנו", הוא אומר, "לעמדה האחרונה שלהם, לפני העיר סואץ, קראו בקוד 'פוקסטרוט' (כמו הריקוד). כבשנו אותה, ואז כבר הגיעו הנגמ"שים החדשים, ה'זלדות'. מצאנו אחת ריקה, השתלטנו עליה - ושמענו בקשר את הכרזת הפסקת אש".

בכל האירועים האלו, הקשר עם האהובים בבית היה מורכב, ולעיתים כמעט בלתי אפשרי. הוריו הוזמנו פעם אחת לצבא בצניחת ראווה. "במפקדת הגדוד, היה קשר עם מכשיר ארוך טווח", הוא מוסיף, "הייתי הולך אליו ב-12 בלילה, והוא היה תופס איזו קשרית במטכ"ל ומבקש ממנה לחבר אותנו הלאה. ככה הייתי מצליח לדבר עם אשתי. מה הייתי אומר? 'הכול בסדר. אנחנו מרגישים טוב, המורל גבוה'". 

רמי בצעירותו, הצוות ליד אנדרטה למפקד יאיר פלד

וכשנשאל על המורשת שעוברת בין הדורות, הוא מספר שבנו הצעיר ביותר נקרא על שם חברו שנפל בקרב ונכדו י' משרת כיום כמ"פ בגדוד 101 - ואין ספק לרגע שהגאווה החטיבתית נמצאת אצלו בבית.

שום רעידת אדמה - רק 400 טון חומרי נפץ

7 עשורים חלפו מאז הוקמה רשמית חטיבת הצנחנים. דורות הלוחמים התחלפו מן הסתם, הפק"לים האישיים השתכללו, ותמונת המצב הביטחונית עברה כמה וכמה גלגולים. ובכל זאת, גם סמ"ר א', לוחם כיום ב-890, וחבריו לגדוד חצו קווי האויב, ונלחמו בעוז - ממש כמו הדורות הקודמים.

"כמעט יצאנו מעזה, והיינו בתכנונים של החמשוש המתקרב", חוזר סמ"ר א' למעבר מהרצועה צפונה בסתיו 24', "ואז יום לפני הייתה מתקפת הביפרים, ואמרו שאנחנו עוברים לכוננות בלבנון. תמיד דיברו איתנו על הזירה הצפונית, אבל זה היה נשמע רחוק ולא מציאותי. הבנו שזה אמיתי כשלקחו אותנו לאימוני סבך ובסופם היה יום הכניסה - שהתחיל במסדר בו קיבלנו מסכות אב"כ, כדורים לטיהור מי שתייה וכו'".

כניסתם הראשונית הייתה לכפר כילא. הם עברו את גדר הגבול, כשבשמיים מעליהם פיצוצים. אחר כך עברו לרב א-ת'לאת'ין: "באחד הימים הסמג"ד זיהה חוט משתלשל לתוך איתור קטן דמוי מסגד, שכנראה מסתתר שם מטען. קראו לי ולמפקד שלי והחלטנו להשתמש במסגרת פריצה - דרך החור הבחנו בשני קברים ופיר". 

כמה ימים לפני כן, פלוגה ב' של 890 מצאה פיר נוסף, שהתחבר לתגלית החדשה כחלק מאותו התת"ק. "לא דמיינתי אי פעם שאכנס למנהרה בלבנון", מודה סמ"ר א', "אחרי כמה ימים שניסינו לנהל משא ומתן עם המחבלים בתוכו, כוח שלדג הגיע לסייע, וירדנו פנימה כדי לגלות כמויות מטורפות של אמל"ח". 

אז ניתנה הפקודה לפוצץ את המנהרה. שבוע שלם, מהשקיעה ועד הזריחה, נשאו הלוחמים חביות חומרי נפץ, במשקל כולל של כ-400 טון. "יום אחרי שיצאנו, שמענו שהייתה רעידת אדמה בישראל - וידענו בינינו לבין עצמנו שזו לא הייתה רעידת אדמה, אלא עוצמת הפיצוץ של התת"ק, שהתברר לנו כהכי גדול שצה"ל חשף אי פעם".

ליחסים עם המפקדים הייתה חשיבות גדולה בתהליך, ובהבנה של הלוחמים את גודל האירוע מבחינת ביטחון תושבי הצפון והמדינה כולה. "המ"פ שלנו, רס"ן אומרי-חי בן משה ז"ל שקראנו לו 'בן מוש', דאג לבוא ולהעביר לכל הצוותים שיעור על המשמעות שלנו במלחמה הזאת, גם מעבר לישראל-לבנון. הוא היה מסביר לנו על ציר הטרור כולו, ועד כמה אנחנו משמעותיים בתוך משהו בסדר גודל עולמי".

ביקשנו מסמ"ר א' לספר גם על הפרטים היומיומיים בלבנון, השגרה שבין רגעי האקשן. "בזמן שלא היינו בפשיטות, היינו שומעים הרבה רדיו, בכל שעה עגולה חיכינו לשמוע מה קורה בחוץ, כולל הפסקת אש", הוא מתאר חוויה שמזכירה לפתע את הלוחמים של 73'.

"היינו גם מבשלים ארוחות גורמה במסגרת האילוצים. פעם התחרנו בין הצוותים על הארוחה הכי טעימה - אני לא זוכר איזה צוות ניצח, רק שאנחנו מאוד מאוד השקענו. זה לא נשמע כזה מגרה, אבל הכנו פסטה עם קבנוס ובוטנים קלויים בפנים, ובצד הוספנו קבנוס חתוך דק על לחמניה צרובה עם מיונז".

למרות כל ההבדלים עם פערי הדורות והטכנולוגיה, גם סמ"ר א', בדומה לרמי, הרגיש את הגעגוע והקושי שבמרחק: "היו למשל את החבר'ה עם בנות הזוג בבית. זה אחד הדברים הכי קשים, כי יש אהבה למשפחה, אבל חברה זה שונה. אם מישהו היה נפצע, היינו שולחים לו מכתבים, והוא היה מעביר גם הודעות למשפחות ולחברות - שהיו מאוד מתרגשות". 

את רמי דור וסמ"ר א' פגשנו בעצרת לכבוד 70 השנה לחטיבה האדומה. בין המוני האנשים בקהל, ניתן להבדיל בקלות בין ראשיהם הלבנים של ותיקי הצנחנים, לאלו עם הכומתה והנעליים האדומות שחושפות שהם משרתים כיום. אך למרות מרחק העשורים - במהרה גילינו עד כמה החוויות שעברו מזכירות זו את זו.

"בסוף, אנחנו חיים את אותם הסיפורים שלימדו אותנו", קובע סמ"ר א', "התפאורה טיפה שונה, אבל אלו אותם הערכים ואותה היוזמה". גם לרמי אין ספק שדברים מסוימים השתנו, כמו אופיים של מחבלי חמאס וחיזבאללה בהשוואה ל'פאדיונים' של פעם, אך מובנים אחרים, עמוקים יותר - עומדים במבחן הזמן ומזכירים על העוצמה שמגיעה עם סיכת הכנפיים.