התרג"דים שמכינים את הצנחנים לתמרון קרקעי - גם בזמן פעילות באיו"ש

בעוד האמרים מכוסים משאירים פסים בבוץ מאחורי חטמ"ר שומרון, שלושה מסוקים מנמיכים גובה מעליהם ומדמים התחמקות מירי על רקע השמיים המחשיכים. הם מנחיתים קבוצות של צנחנים כמה מטרים לתוך גדר הבסיס - מרגע זה, את שאר הלילה יעברו ברגל.

כך נפתח התרג"ד של 202, כחלק מסדרת תרגילים של כלל גדודי הצנחנים. מטרת כל אחד הייתה להבטיח את כשירותם של הלוחמים לתמרון קרקעי, בעודם תופסים קו באיו"ש. תכף, כשמהלך התרגיל יפרס לפניכם, תבינו עד כמה אימונים גדולים כאלה, המשלבים לקחים מלחימה עצימה ב-4 זירות וכלים ממגוון חילות, אינם מובנים מאליהם תוך כדי פעילות בט"ש. 

אחרי הנחיתה, פתחו המחלקות במסדרי נשק, על מנת לוודא שכולם חמושים ומכוונים. כבר אז נשמע האירוע הראשון בקשר: נפלו 2 פצועים ב'גשם סגול'. "בהיבט הרפואי, התרגיל נועד לעבוד על יכולות פינוי בגזרה חדשה", מספרת סגן א', קרפ"גית בגדוד 101. "בשטח הררי, למשל, פינויים לאחור נעשים מורכבים יותר, ומאלצים אותנו לעשות מעבר מגישה 'מהירה' לגישה של 'עומק' - בה אנחנו נדרשים לספק טיפולים ארוכי טווח מסוג שונה". 

בהמשך, דיווחו בקשר על מצבם של המפונים: 14 נשימות, דופק 120, סטורציה 88. "המטרה בתרגיל היא להביא אותך למצבי קיצון עם מיעוט אמצעים, כדי שבזמן אמת כבר תכיר ותדע לתפקד בצורה הטובה ביותר", מסבירה הקרפ"גית. "פעם, למשל, אכזרית שלנו הגיעה לפינוי - ועלתה בעצמה על מטען. הסד"כ היה נמוך, והשטח מאתגר, אז כוחות אחרים נרתמו לסייע".

"בתוך הלחימה", היא מתארת את אחת המורכבויות שמגלים לוחמים רבים במעבר משגרה מבצעית אחת לאחרת, "אתה אומנם מתעסק יום-יום בתכל'ס, אבל מצד שני, יש אלמנטים חשובים שנדחפים אחורה. המטרה של תרג"דים, ואימונים באופן כללי, היא לשוב ולהציף בדיוק את הנקודות האלו".

"אני חושבת שזו באמת המשימה הכי חשובה שאפשר לעשות היום בתור רופא", היא מוסיפה לגבי התפקיד, "להיות כאן עבור הלוחמים ולספק להם גב - תחושה שיש מי שיטפל בהם במידה ויקרה משהו".

בעוד הפצועים הראשונים נלקחו להאמרים, אחד המפקדים ניגש להחליש את תאורת הרכבים, כדי לייצר מצב של חושך כבד. וכך, החלו הצנחנים לנווט ליישוב איתמר: הם התקדמו ליעד בשני טורים, כשכל אחד נושא עליו ציוד שמספיק למספר ימים ו'מנמיך צללית' כדי לשמור על חשאיות. 

"התנאים מסביבנו נבחרו כדי לדמות את לבנון", מתאר סמ"ר א', מ"כ בגדוד 202, "ההרים פה גבוהים, במיוחד בהשוואה לעזה המישורית. וכמובן, הרבה בוץ וגשמים - מאפיינים שגרתיים לפגוש בצפון".

הכוחות הראשונים הגיעו למבנים שבגבולות הרחבת היישוב. הם נדרכו בעמדות לקראת פשיטה על האיתורים המסומנים בסטיקלייטים, בהם מחסן אמל"ח ומסתור עם פירים רבים. "התרג"ד הזה מעט 'מפורק'", קובע סמ"ר א' בעודו מצביע על החיילים המתכופפים מסביב. "שני שלישים מהגדוד נשארו להגן בגזרת חברון, כי בכל זאת יש שגרה מבצעית לעמוד בה".

צוותים נוספים החלו להגיע, והתקדמו מעלה דרך 'הציר הראשי'. "התפקיד של הצוות שלי כאן הוא לתת רתק, לטובת הפלוגות הבאות", הוא מסביר, "המשמעות היא שמכוונים מכת אש ממושכת מאזור בשליטה שלנו, כך שהאויב יהיה תקוע במקום - וכוח נוסף יוכל להיכנס לתוך הלחימה".

משני הצדדים עמדו בניינים חשופים, שעם כל תרג"ד קיבלו יותר ויותר צורה של שכונה אמיתית. בהם המתינו 'מדמים' מגדודים אחרים, שהתמקמו מבעוד מועד מאחורי הקירות ובקצה גרמי המדרגות. הלוחמים דילגו בין הבתים, כשמדי פעם נשמע זמזום של רחפן שנשלח לסריקה, או חריקה של גלגלי האמר. בהתקדמות שיטתית לאורך השדרה, זיהוי הצוותים 'אויב' והגיבו ב'אש' מכריעה עד לטיהור המרחב.

עם הזריחה ירדו לוחמי 202 לשטחים הפתוחים סמוך לבסיס 'תרצה',  צופים לעבר הלש"ביה אותה יתקפו בחלק הרטוב של התרג"ד. ואז ניתנה הפקודה לצאת לדרך. 

פלוגה א' תפסה שלוחה משמאל ללש"ביה, ג' התחילה לצעוד לעברה בתעלה, ב' אחריה, ו-ד' מאספת. הכוחות בשלוחה פתחו בירי לעבר המבנים, וענני עשן הופיעו בגבעות שסביב. לאחר מכן, הגיע D-9 לפלס דרך לעבר האיתורים, ואחריו הלוחמים, שקודם התחפרו בתעלות, התסערו קדימה.  

בבית אחד חיכה להם מטען חבלה, ובמבנה מחורר אחר התקבל דיווח על אר"ן - שטופל בפינוי מיידי עם אלונקות. "תוך כדי שנכנסנו להתקפה, התרחשה ההיתקלות הראשונה", מספר סרן נ', מ"פ ב-890, "מצד אחד, הייתי צריך לקבל החלטה לאן לפנות את הפצועים, ומצד שני, לשנות את נתיב ההתקדמות מול האויב, הכול בבת אחד ותוך הפעלת אש".

"בעצם, עשו בימים האלו 'הדבקה' של פעולות ונהלי קרב שהשתמשנו בהם בשדה הקרב", הוא מדגיש, "לי זה הרגיש כמו לחימה לכל דבר ועניין, אפילו יותר רציף בחלק מהשלבים. זה כמו שאתה רוצה לרוץ חמישה קילומטרים טוב, אז אתה רץ עשרה באימונים - כדי שברגע האמת, אותם חמישה יהיו לך קלים". 

לאחר השלמת המשימה בלש"ביה, חזרו החיילים לכינוס עם המג"ד והמח"ט. סביבם התנופפו דגלים אדומים ולבנים, והשמש שכבר עלתה מאז, האירה את השטח בו נחתו, 'דילגו' ותמרנו במשך שעות ארוכות. 

"התגייסנו לתוך המלחמה, ככה שהרבה מאיתנו חשבו שיחלקו לנו נשקים וישלחו אותנו לקרב", נזכר סמ"ר ע', לוחם בסיירת הצנחנים, "ומהר גילינו שזה לא הסיפור. לתמרון הגענו רק לאחר 8 חודשי הכשרה, כשאנחנו מוכנים בצורה מקיפה". 

את אותם הכישורים שהפגינו אז בלחימה בעזה ובצפון, שילבו כמובן במשימה באיו"ש: "ירינו מרגמות ראשונות בשומרון, ועשינו שימוש מתקדם ברחפנים באזור. הסיירת הביאה איתה תפיסת עולם של נוכחות, כזו שכוללת פטרולים בשוטף להרתעת מחבלים".

"בשורה התחתונה, תרג"ד כזה נותן לך ביטחון", הוא מסכם את התרגיל שעבר כל גדוד בתורו. "כשכל היחידה עובדת ביחד, יש לך צוות מרגמות ורחפנים שאוחז מרחוק את המרחב וצוותי חי"ר שנעים בו - זה נותן לך מושג לגבי היכולות של החטיבה בתמרון בכל מתאר".

אחרי הנחיתה, פתחו המחלקות במסדרי נשק, על מנת לוודא שכולם חמושים ומכוונים. כבר אז נשמע האירוע הראשון בקשר: נפלו 2 פצועים ב'גשם סגול'. "בהיבט הרפואי, התרגיל נועד לעבוד על יכולות פינוי בגזרה חדשה", מספרת סגן א', קרפ"גית בגדוד 101. "בשטח הררי, למשל, פינויים לאחור נעשים מורכבים יותר, ומאלצים אותנו לעשות מעבר מגישה 'מהירה' לגישה של 'עומק' - בה אנחנו נדרשים לספק טיפולים מסוג שונה".