"המשימה שלנו: להפוך אזרח לחייל, וחייל ללוחם - בזמן שהמדינה נלחמת"

בבוקר ה-7 באוקטובר, הייתי מג"ד 932, ותפסנו קו בחברון. הופעלנו מהר מאוד, שלחנו כוחות לעוטף, ומשם הוקפצנו לצפון - ובהמשך שוב לדרום. החטיבה נכנסה לרצועה תחת אוגדה 162. רגע שלא אשכח בחיים - 400 לוחמים ברגל חוצים את הגדר לכיוון צפון הרצועה. ושקט שיש בתוכו הכול - חשש, אחריות והמון עוצמה. משם הכול הפך להיסטוריה.

לכל הטורים האישיים של המפקדים.

היינו שם חודשים ארוכים, התחלנו בהתקפה בצפון הרצועה, הובילה את הקרב בג'באליה ובבית לאהיא, הכנענו מחבלים רבים ומוטטנו את התשתיות הצבאיות של חטיבת צפון הרצועה של חמאס. עברנו לשלב הפשיטות, לפאתי העיר עזה ולמחנה הפליטים שאטי, ובהמשך גם לבית החולים שיפא שהובלנו את המתקפות כנגדו.

במאי 24', היינו כוח החי"ר הראשון שנכנס לרפיח. כבשנו את מעבר רפיח והגענו עד החוף. בתל סולטאן, נכנסנו לרצף של התקלויות.

באחת מהן, שני מחבלים הסתתרו מתחת להריסות וזרקו רימון על הכוחות שלנו. החיילים חתרו למגע מהר, וחייל מהגדוד זרק שני רימונים ונטרל אותם. כשהאירוע הסתיים המ"פ הצביע על החייל שפעל, שלא הכרתי. 'הוא עלה לפני יומיים מההכשרה', הוא אמר. ולי זה הסביר הכול: הרוח, ההתקפיות והייחוד של חיילים שמגיעים מהכשרה ישר ללחימה.

כשהחטיבה יצאה מהרצועה, עברתי להיות מפקד הבא"ח. לוחמי הנח"ל החדשים במלחמה, שחלקם עברו תחתי ב-9 חודשים האחרונים, התגייסו בידיעה ברורה שהם נכנסים לצבא בזמן מלחמה.

היה לי חשוב להכניס במסלול את מה שלמדנו במלחמה - תרגילי חוסן, עבודה מנטלית ודיוק מקצועי. התרגילים שהעברנו להם הפכו אמיתיים יותר ולפעמים ראיתי בהם תמונות מהמלחמה. המשימה שלנו, פשוטה וברורה: להפוך אזרח לחייל, וחייל ללוחם - בזמן קצר, בזמן שהמדינה נלחמת.

לאורך הדרך, הובלתי חיילים שסיימו את ההכשרה ועלו לגדודים. להיות איתם במסע כומתה ולשלוח אותם באותו יום לעזה - זה רגע שמערב הכול יחד: גאווה עצומה, התרגשות, ותחושה עמוקה של אחריות. אתה חותם עליהם. אתה מאשר שהם מוכנים ואתה יודע שהם יוצאים לדבר האמיתי. והלב מלווה אותם.

אחד הרגעים האישיים הכי חזקים עבורי במלחמה היה החזרה מהשבי של בר קופרשטיין, לוחם מהגדוד שלי. כל המלחמה אמרנו לחיילים: 'אנחנו נלחמים בשביל בר'. ולראות אותו בבית, עם אמא שלו, מחבק את אבא שלו - זה רגע שכולו סגירת מעגל. כל הזיעה, הדם, כל הלילות - בשביל זה, ובשבילו. ביום שחרור החטופים, העליתי לשיחת את כל המ"פים שלי מהמלחמה. ואמרתי להם בפשטות: הכול בזכותכם. 

הדבר האחרון, שהולך איתי לכל מקום ובכל שלב הם חללי הגדוד, 932. אני פוגש את המשפחות ואין לי מילה שיכולה לרפא, אין דרך לנחם. אבל, יש אמת ברורה: הם הטובים ביותר שהיו לנו. ואנחנו כעם חייבים להצדיע להם. כל יום. להגיד תודה על מה שנתנו, ולהגיד סליחה על מה שלא הצלחנו לעשות, להחזיר אותם הביתה.

סא"ל ד', מג"ד בא"ח נח"ל

לכל הטורים האישיים של המפקדים.