"כל צעד שאני עושה בבסיס אני מרגישה קשורה אליהם יותר"

ביום הזיכרון האחרון, כשטוראי עדי, מש"קית ת"ש בחטיבת גולני, עלתה על הבמה בטקס היישובי, היא התקשתה להסתיר את ההתרגשות. מול קהל שלם שמכיר היטב את המשפחה אותה השכול פגש פעמיים. שם היא ניצבת, כחיילת, כמי שממשיכה את דרכם של אהוביה שנפלו.

הקשר שלה לגולני נכתב הרבה לפני שעלתה על המדים. אחיה, סמ"ר שילה סימן טוב ז"ל, שירת בסיירת החטיבה ונפל לפני כשמונה שנים. הוא היה אז בן 23, והיא, האחות הצעירה מבין שישה אחים, הייתה רק ילדה בת 12.

במשך שנים החלום שלה היה להמשיך את דרכו: "רציתי להרגיש את מה שהוא הרגיש ולחוות אותו שוב. המטרה שלי הייתה להגיע לבא"ח, לחבוש את הכומתה החומה ולהתחבר לאח שלי".

"את רוב הסיפורים על שילה אני מכירה דרך עיניים של אחרים", היא משתפת, "זה מורכב שלכולם יש כל כך הרבה רגעים איתו, ולי כמעט אין. בין אם זה הגבורה שלו, או חיבור שהיה לו עם שאר הצוות - הכול שמעתי מהמשפחה ומהחברים".

ובכל זאת, הזיכרונות הבודדים שנותרו לה, נראים פתאום יחידים במינם. היא מגוללת את תמונות הילדות הרחוקות, בהן אחיה היה חוזר הביתה לשבתות, או בבקרים שבהם היה לוקח אותה לגן כילדה.

"זו הייתה שבת שהוא ממש התפנה אליי, שיחקנו יחד כדורסל", היא חוזרת לסוף השבוע האחרון שלו בבית, שלושה ימים בלבד לפני שנפל, "בדרך כלל הוא היה חוזר מותש וחסר כוח מהצבא, אבל השבת הזאת הייתה מיוחדת".

לפני שנה וחצי, הגורל דפק פעם נוספת על דלת המשפחה של טוראי עדי, כשבן הדוד שלה, סרן אלעד סימן טוב ז"ל, מפקד צוות בסיירת גולני, נפל בקרב בדרום לבנון, גם הוא בן 23. "כשהייתי קטנה לא הבנתי את המשמעות", היא נזכרת, "אבל הפעם כבר ידעתי את התהליך שאני עומדת לעבור, וזה היה לא פשוט".

"הוא היה כמו אח בשבילי. ביני לבין אלעד הפרידו רק שלוש שנים. בסוף, גדלנו ביחד. היינו נפגשים לארוחות צהריים, סופי שבוע משותפים, מסיבות פיג'מות או סתם מפגשים. תמיד הייתה אווירה של צחוק", מתארת טוראי עדי.

"הוא תמיד דאג לי. שבוע לפני שאלעד נפל, התיק של סיירת גולני שהיה שייך לשילה, נקרע", היא משחזרת, "התקשרתי אליו כי הייתי עצובה והוא התאמץ למצוא לי אחד דומה. יום אחר כך כבר קיבלתי ממנו הודעה שהצליח".

מתוך השכול האישי, הבחירה להתגייס לתפקיד מש"קית ת"ש הייתה טבעית עבורה: "זה כל כך משמעותי, היכולת להיות אוזן קשבת בשביל מישהו אחר. חיילים מגיעים אליי ויש לי את האפשרות להקשיב, לתמוך ולהגיד שהכול יהיה בסדר. לא תיארתי לעצמי כמה זה חשוב".

תחושת המשמעות לא נגמרת במשרד הת"ש. היא חלק מרצון עמוק של טוראי עדי לשרת, כזה שהיה קיים עוד כשהייתה ילדה קטנה, אך התעצם לאחר האובדן של אחיה הגדול. "תמיד ראיתי את עצמי מתגייסת", היא מדגישה, "אבל זה נתן לי את הדחף להיות על מדים ולתרום למדינה שלי".

דרך ההחלטה להגיע לבא"ח גולני, היא הצליחה להשיג את הקרבה שחיפשה: "זו שליחות לשרת באותו המקום. כל צעד שאני עושה בבסיס אני מרגישה יותר קשורה אליהם. זה להיות חלק לא רק מהמשפחה הגרעינית, אלא גם בזו ששירתו בה".

טוראי עדי בחרה לתאר גם את מעמד סיום ההכשרה שלה, בו הוענקה לה הכומתה - על ידי אביה. "מבחינתי זה לא היה מובן מאליו", היא מסבירה, "להיות עם כומתה חומה על הכתף. זו תחושת גאווה עצומה. ההורים שלי מתרגשים כל יום ראשון מחדש כשאני עולה על המדים".

באותו הטקס על הבמה ביום הזיכרון, כשהיא לראשונה חיילת ולא רק אחות או בת דודה שכולה, הרגישה טוראי עדי את החיבור לאלו שאיבדה. "הקראתי טקסט שכתבתי, אבא שלי אפילו הזיל דמעה", היא מסכמת, "אמרתי שם שבסוף, זאת מבחינתי סגירת המעגל הכי גדולה שיש, להמשיך בדרכם".