אחרי 4 וחצי שנים - חזרה לצעוד במסע כומתה של בנה

סונדרין איבגי ידועה כבר שנים כמי שמלווה את הלוחמים - בין אם בחיי היום-יום בטירונות או ברגעים האחרונים לפני קבלת הכומתה. בעקבות פגיעה במערכת העצבית היא נאלצה להפסיק לצעוד עם החיילים עד לסוף המסלול, אבל אז הגיע המסע שלא הייתה יכולה לפספס - מסע הכומתה של בנה

19.10.22
יוני אפשטיין, מיה צדוק וצוף רוטבליט, מערכת את"צ

בוקר אחד, אחרי שהעלנו פוסט שגרתי לחלוטין על מסע כומתה של החטיבה החומה, קיבלנו הודעה באינסטגרם: "שלום, קוראים לי סונדרין איבגי, בפוסט שהעלתם יש תמונה שלי ושל הבן שלי - ויש מאחוריה סיפור מיוחד". 

הרומן של סונדרין עם צה"ל התחיל לפני 9 שנים, כשהתחילה להתנדב ב'יחד למען החייל'. מפריסות בימי הולדת של לוחמים ועד להצטרפות למסעות כומתה שלמים - היא זכתה בכינוי 'מאמא קדם' בקרב לוחמי חטיבת החילוץ. 

 

"הייתי צועדת איתם עשרות קילומטרים, סוחבת את האלונקה ורצה איתם", מספרת סונדרין, "זה מילא אותי בתחושה טובה - לראות אותם רצים קדימה וללוות אותם במסעם". 

לפני ארבע וחצי שנים - הגיע הרגע בו הכול השתנה. במהלך טיפול שורש שגרתי, נוצר סיבוך שהוביל לקריסת מערכות וטיפול נמרץ, נפגעה המערכת העצבית ברגלה של סונדרין, ומסורת המסעות הוותיקה - נקטעה. 

"בעצם מתי וקמתי לחיים", היא מספרת עם דמעות בעיניים, "על התקופה הזאת רק האנשים הקרובים אליי שסבבו אותי יכולים לספר, כי אני פשוט לא זוכרת. בזמן שהייתי בבית החולים המשפחה עטפה אותי כל הזמן - אבל גם המפקדים בחטיבה". 

מאז היא ממשיכה להתנדב בעמותה, אבל למסעות, היא לא הצטרפה. היא ליוותה מאות אם לא אלפי חיילים בחודשי ההכשרה ובדרך לכומתה, כך שבאוגוסט האחרון, כשהגיע זמנו של בנה לסיים מסלול ולקבל את החומה - היא ידעה שזה משהו שלא תוכל לפספס.

"אני זוכרת שהייתי מאוכזבת שלא יכולתי לצעוד כמו כולם, כמו פעם, כמו עם החיילים שלי", סונדרין משחזרת, "אלרן אמר לי - 'אמא שלי, מה זה משנה אם את קילומטר לפני או קילומטר מאחורי, היית איתי בלב בכל צעד'". 

"אז הפעם לא יכולתי להיות בראש הפלוגה", היא מסכמת, "אבל זכיתי לצעוד איתו, ובשניות האלה שהוא ראה אותי, חיבק ונישק - הייתם שם. תפסתם את הרגע שהיווה סגירת מעגל אדירה עבורי ושסיכם, בתמונה אחת, את הסיפור שלי עם חטיבת גולני".