הלוחם הפצוע מגבעתי חצה את הארץ באופניים לזכר חבריו הנופלים

עומר, צלף בסיירת גבעתי, השתחרר רק זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. ב-7 באוקטובר, הוא היה במהלכו של טיול בוויאטנם, כשהידיעות הקשות החלו לזרום. "כשסוף סוף חזרה לנו הקליטה, קיבלנו אלפי הודעות, תמונות וסרטונים", הוא מספר. "זה הכה בנו כמו סטירה לפנים - במקום הכי שקט, גילינו את הנורא מכל".

כבר באותו הלילה ויתר על הנסיעה ליעד הבא, ובמקום זאת, עשה את דרכו לשדה התעופה, יחד עם מאות ישראלים שמשתוקקים לחזור. עבורו, בקבלת ההחלטה הזו לא היה מקום לספק: "רק השתחררתי, הייתי בכשירות שיא. כל השירות התכוננתי לזה, ועכשיו שצריך אותי - בוודאי שאתפקד". 

וכך, נכנס להילחם עם הסיירת כבר בסבב הראשון ברצועה. "הייתי אז בפלגה ג' - כוח צלפים בחפ"ק של המ"פ", הוא מתאר, "יצאנו להתקפה על מוצב 17 של חמאס. טנק חיפה עלינו לאחר שירו לכיווננו, והפציץ את המבנה בו שהו המחבלים". 

הם חשבו שהאירוע נגמר, והתחילו לקפל את הציוד. ואז - שמעו עוד פיצוץ: אותם מחבלים ירו נ"ט על האיתור בו שהו הכוחות. "פתאום היה סביבי עשן סמיך, ולא הרגשתי את הרגליים שלי, חשבתי שאיבדתי אותן. הפלתי את עצמי לרצפה, והתחלתי לזחול", משחזר עומר. הוא נפצע בפלג הגוף התחתון, וגילה במקביל ששניים מחבריו למשימה, סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל וסמ"ר רועי וולף ז"ל, נהרגו בתקיפה. 

"הפעם הראשונה שפגשתי אותם הייתה בנמ"ר, ומרגע הכניסה לעזה לא נפרדנו", מתאר עומר בחיוך רחב של געגוע. "לביא היה מאוד יצירתי: הוא כתב חמשירים על חברים בצוות, היה מצחיק מאוד ואוהב. וולף היה נשמה טהורה, ותמיד חשב על האחר - זה התבטא גם בדברים הכי קטנים, כמו לתת לי את הסיגריה האחרונה שלו כשאנחנו כבר כמה ימים בפנים".

עומר פונה בנמ"ר רפואה לצד לוחם נוסף פצוע קשה, ואושפז בביה"ח אסותא באשדוד למשך כחודש. "עברתי סדרה של שישה ניתוחים מורכבים, אחד אחרי השני", הוא מספר. משם, למרכז השיקום לנפגעי המלחמה 'חוזרים לחיים' בשיבא, בו טופל 5 חודשים נוספים.

בסיום התהליך, רגל שמאל שלו השתקמה ושבה לתפקוד מלא - אך הוא נשאר עם קרע ארוך בעצב הסיאטי ברגל ימין, מה שמתבטא בתפקוד נמוך שלה. "לא יכולתי לרוץ, אז קניתי לי אופניים", הוא מספר, "רכבתי עם סד גדול, שהפך את הרגל שלי למעין פרוטזה שמנתבת כוח לירך, מבלי להפעיל את התאומים שלא בתפקוד".

לאורך כל התהליך, מעיד עומר כי לביא ורועי ז"ל לא יצאו לו מהראש: "הרגשתי כמו גוש בבטן שקורא לי להנציח אותם בדרכי, ולספר את הסיפור שלהם איך שאני רק יכול". לכן, החליט לרכוב חצי משטח המדינה - מבית אריה עד אילת, לזכר חבריו הנופלים.

את המסע, על כל 435 הקילומטרים שלו, הקפיד לתעד בסרטונים קצרים שהעלה לרשתות, בהם סיפר על החללים שאותם ביקש להנציח. היום הראשון במסע הוקדש ללביא ז"ל, כל הדרך לנחושה. "במודיעין, שם לביא גדל, פגשתי את אבא שלו, שהצטרף אליי ל-40 קילומטרים של רכיבה. זו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשנו, ושמעתי עליו ממנו המון: על היצירות שלו, ועל כך שהיה אדם שוחר שלום ומלא אהבה".

ביום השני, לזכר סמ"ר רועי וולף ז"ל, רכב עד דימונה. את היום השלישי הקדיש לסרן הראל איתח ז"ל, ואת הרביעי לזכר סמ"ר בירהנו קאסיה ז"ל. היום החמישי והאחרון - לזכרם של כל נופלי החטיבה במלחמה.

בזמן שהוא מדבר על מאות קילומטרים של רכיבה בשטח ובבוץ, אני לא יכולה שלא לתהות כמה קשות היו העליות, ואיך עם רגל אחת הצליח לצלוח מסע שכזה. "כשיצאתי לרכיבה, לא הייתי בטוח שאסיים אותה. אבל הייתה לי לאורך כל הדרך מטרה עליונה מול העיניים - עשיתי את זה בשבילם", הוא מעיד בצניעות. "זה הפך להיות גדול יותר הרבה ממני, ומהקושי האישי שלי".