בשבוע הזה מבינים מה צריך כדי להפוך לשועל אמיתי

הטמפרטורות יורדות, הימים מתקצרים והעלים מתחילים לנשור – כל הסימנים מעידים לא רק על בוא הסתיו, אלא גם על שיא תקופת מסעות הכומתה של מרץ 25'. 

אבל לפני שהכשרת גבעתי תסתיים, והחיילים יהפכו לשועלים מהמניין, מחכה להם אתגר אחרון: שבוע מלחמה בדופק גבוה. המבחן, שמסכם לא פחות מ-8 חודשים, נועד לדמות את הדבר האמיתי - והסימולציות כולן לקוחות מחוויות אישיות של סגל הפיקוד. 

"ב-7 באוקטובר הייתי סמג"ד צבר. הלוחמים ואני קפצנו לכפר עזה ונלחמנו שם", משתף מפקד המחזור, רס"ן ה'. "התמודדנו עם מורכבויות שמלוות אותנו עד היום, כשבמקום אחד נמצאו בו זמנית אזרחים, חיילים, מחבלים, פצועים והרוגים".

"אני זוכר שרק אחרי שהסתכלתי בעיניים לתושבי הקיבוץ באותו בוקר", הוא ממשיך באותה נשימה, "הצלחתי להתאפס. קיבלתי פרופורציות, שיניתי פאזה - ונלחמתי עם רעל בעיניים. עשינו הכול כדי לנטרל את המחבלים. מבלי לחשוב פעמיים, היינו מקריבים את החיים שלנו למען משפחות הקיבוץ".

בעקבות האירועים האלו, שחווה וראה בעיניו, רס"ן ה' וסגל המפקדים בנו את התרגיל עם תשומת לב מיוחדת לכל פרט ואקט. המטרה: להכין את המחזור לאירועי קיצון מהסוג שבטח לא חשבו שיתקלו בו אי פעם, והבטיחו לעצמם שיעשו הכול  - שלא יקרה שוב. 

אז מה בפועל ציפה ללוחמים לעתיד? "השבוע נפתח בבוחן גופני פלוגתי", פורס בפניי המפקד, "בו בודקים לא רק סיבולת לב-ריאה וכוח, אלא גם את החוסן של החיילים. כל אחד סוחב 20 ק"ג על עצמו, וכל שמונה לוחמים נושאים אלונקה נוספת עם 80 ק"ג לאורך ריצת 2 קילומטר. כמובן שגם נמדדים על זמן". 

בסיום הריצה, נבחנו על ירי לאחר מאמץ, בדגש על דיוק ומהירות. וכשרק סדרת מסדרים קצרה חוצצת בין לבין, המשיכו לדבר האמיתי. "מבחינתנו, זה הרגע בו המלחמה מתחילה", מכריז רס"ן ה' מבלי למצמץ, "התרגיל הרטוב של הפלוגה כולה - בו הלוחמים נבחנים על הפק"לים והתו"לים שלהם, עוברים סבב מטווחים נוסף ומבצעים בדיקות של אמל"ח בקצב גבוה במיוחד".

תוך דקות, הוקפץ כל המחזור בהפתעה לאחד היישובים הקרובים לשטח האימון: "זה חלק שהיה לי חשוב באופן אישי שהלוחמים יחוו. התרחיש הוא מתקפה פתאומית בשטח אזרחי, בשילוב לקחים אמיתיים מהקרבות של אותה שבת שחורה".

ביישוב סיימו לקראת אחר הצהריים - אבל גם זה לא היה סוף האימון. משם הדרימו למל"י, ודימו במחנה התקפה לכל דבר. איך, אתם אולי שואלים? באמצעות כניסה ל'עזה הקטנה'. "בעבר, תרגילים כאלה היו נעשים בשטח אש פתוח, היום אנחנו מתרגלים תמרון גם בשטח בנוי, עם תשומת לב לאמצעי הלחימה וניצולם בסביבה כזו". 

אחרי ההתקפה מגיעה ההגנה, וממנה יציאה לפשיטות כאלה ואחרות. ובעוד שלי כבר נגמר האוויר רק מלחשוב על הצפיפות של האירועים, מפקד המחזור מיהר ל'הרגיע' אותי שאנחנו רק באמצע: "איך שיצאה השבת, הקפצנו אותם ליומיים בצפון, לאזור עמיקם ואליקים. שם מתרגלים לחימה בשטח סבוך המאפיין את האזור הזה של הארץ".

בשלישי לפנות בוקר, יצא לדרך מסע הכומתה, שבסופו יהפכו סוף סוף לשועלים מן המניין, ויקבלו את הסגולה לה חיכו. רגע לפני, כששאלתי את רס"ן ה' מה הדבר הכי חשוב לו שהם יקחו משבוע המלחמה העמוס הזה, התשובה הייתה לו שקופה: "יש אצלנו משפט שהולך ככה - 'אנחנו מביאים את המלחמה לבא"ח, ואת הבא"ח למלחמה', וכל אחד מאיתנו באמת מאמין בו בלב שלם. ומעכשיו, גם הם".